 |
|
בבל , , 9/2/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
קארל צ'אפק
הכתונת
מתוך המעורר - כתב עת לספרות ואמנות המעורר 2 הכתונת אף שרצה לחשוב על דברים אחרים לגמרי, חשובים לאין שיעור, חזרה אליו שוב ושוב המחשבה הלא נעימה, שמנהלת משק הבית שלו גונבת ממנו. שנים כה רבות היא נמצאת בביתו, ובמרוצתן התרגל לחלוטין לא לדאוג למה שיש לו. כאן הארון; בבוקר הוא פותח אותו ונוטל כתונת נקייה המונחת עליונה; מפעם לפעם, לא ברור באילו רווחי זמן, ניגשת אליו הגברת יוהנקה ופורשת לפניו כתונת קרועה, טוענת שכולן כאלה ועל האדון לקנות לו חדשות. בסדר, הולך האדון וקונה לו חצי תריסר כותנות בחנות הראשונה שמזדמנת לדרכו, זוכר במעומעם שמשהו נקנה זה לא כבר. מוזר, הוא מהרהר בלבו, עד כמה הסחורה בימינו גרועה. צווארונים ועניבות, חליפות ונעליים, סבון ואלף פריטים אחרים דרושים לאדם, אף אם הוא אלמן. הכל חייבים לחדש במשך הזמן, אך על אדם זקן הכל איכשהו מתיישן ומתבלה או השד יודע מה קורה לו. כל הזמן הוא קונה דברים חדשים, אבל די לפתוח את ארון הבגדים: מתנדנדות בו כמה חליפות בלויות ומהוהות, שכבר לא ניתן להבחין מתי נתפרו. אבל העיקר הוא שלא צריך לדאוג לשום דבר: הגברת יוהנקה חושבת על הכל. זה שרק עתה, אחרי שנים רבות כל כך, עלה על דעתו שגונבים ממנו בשיטתיות, קרה כך: בבוקר קיבל הזמנה להשתתף באיזו סעודה חגיגית. אלוהים, שנים לא בילה בשום מקום, חוג חבריו כה מצומצם, ההזמנה הבלתי צפויה בילבלה אותו; הוא שמח וחרד ללא גבול. קודם כל התחיל לבדוק אם יש לו איזו כתונת ההולמת את ההזדמנות; הוא הוציא הכל מארון הלבנים, אבל לא היתה כתונת אחת ויחידה שחפתי שרווליה או חזיתה לא היו פרומים. הוא קרא ליוהנקה ושאל אותה אם אין לו באיזה מקום כתונת טובה יותר. הגברת יוהנקה בלעה רוק, שתקה רגע ואחר כך הכריזה בנימה חריפה, שבין כך ובין כך הגיע הזמן שהאדון יקנה לו חדשות; שהיא בכלל לא מספיקה לתקן אותן, שכולן כבר קורי עכביש ממש... אמנם הוא זכר במטושטש שקנה משהו לא מזמן, אך לא היה בטוח בכך ולכן שתק והתחיל להתלבש מיד כדי לגשת לקנות כותנות חדשות. אולם מכיוון שהיה כבר באמצע עשיית סדר, הוציא מכיסיו ניירות ישנים, כדי לשמור או לזרוק אותם. וביניהם היה גם החשבון האחרון תמורת הכותנות, ששולם בתאריך זה וזה. מלפני שבעה שבועות. לפני שבעה שבועות, חצי תריסר כותנות חדשות. זו היתה כל תגליתו. הוא כבר לא יצא לקניות, אלא התהלך על פני החדר, שקוע בהרהורים, מביט אחורה על שנים רבות כל כך של בדידות; מאז מות אשתו ניהלה יוהנקה את משק ביתו ומעולם, אף לרגע, לא עלה בו חשד ולא התערער אמונו; אך עתה אחזה בו חרדה, שמא גנבה ממנו כל השנים. הוא הביט סביבו, אך לא היה מסוגל לקבוע מה חסר כאן, אולם לפתע שם לב עד כמה הכל ריק ושומם כאן, וניסה להעלות מזיכרונו כי בעבר היו כאן יותר חפצים, יותר ביתיות, יותר כל... בחוסר מנוחה פתח את הארון שהיו שמורות בו המזכרות מאשתו: הבגדים, הלבנים... היו כאן כמה דברים מהוהים, פולטים עגמומיות; אלוהים, מה בעצם הניחה אחריה המנוחה? לאן נעלם הכל? הוא סגר את הארון ואילץ עצמו לחשוב על דברים אחרים, על הסעודה הערב למשל. אולם השנים שחלפו לא חדלו לחזור, חסרות רחמים. הן נראו עתה גלמודות, מרות ועלובות יותר משהיו בזמן שחי אותן; כאילו התרוקנו פתאום ונשב מהן צער תהומי. הרי הוא היה בהן, מדי פעם, אפילו מרוצה, מפויס, כמו בתרדמה; אבל עתה, נדהם, ראה את תרדמתו של אדם גלמוד, שידיים זרות גונבות ממנו אף את הכר שמתחת ראשו, ונתגעגע, חדור כאב חד יותר משחש אי פעם מאז... מהיום שחזר מן ההלוויה. לפתע הרגיש עצמו זקן ותשוש, כאדם שהחיים התאכזרו אליו יתר על המידה. אבל דבר אחד לא הצליח להבין: למה גנבה ממני את חפצי? מה היתה יכולה לעשות בהם? אה, נזכר פתאום בסיפוק נזעם: כאן שורש העניין! יש לה אי שם אחיין, שהיא אוהבת אהבת דודה מטורפת; האם לא היה עליו פעמים אין ספור לשמוע את פטפוטיה על אודות אותו פאר האנושות? רגע, לא מזמן אפילו הראתה לי את תצלומו: שיער מתולתל, אף פחוס ומין שפם חצוף במיוחד; אף על פי כן ניגבה את עיניה מרוב גאווה והתרגשות. הנה, לשם נודד כל רכושי! הוא חש חמת זעם נוראה, רץ למטבח וצעק על יוהנקה משהו כמו "זקנה ארורה" ושוב ברח, משאיר אותה מגלגלת את עיניה הדומעות, העגולות כשל כבשה זקנה. במרוצת היום לא דיבר אתה; היא נאנחה, נעלבת, וחבטה בכל דבר שנפל לידיה, לא תופסת כלל מה מתרחש. אחר הצהריים בדק בכל המגירות והארונות; זה היה נורא, הוא נזכר בדבר זה ואחר, שהיה לו פעם, במזכרות משפחתיות שנראו לו עתה יקרות ערך במיוחד. לא נותר כאן דבר, מאומה לא נשאר. כמו אחרי שריפה. התחשק לו לבכות מרוב כעס ובדידות. הוא ישב בין המגירות שהוצאו, מתנשף ומלוכלך מאבק, והחזיק בידיו את המזכרת היחידה שנותרה: חריט עטור חרוזים של אבא, מחודד כבר בשני הקצוות. כמה שנים היתה חייבת לבזוז כך, כדי לא להשאיר דבר? הוא יצא מגדרו ממש מרוב זעם. אילו הופיעה עכשיו לפניו, היה סוטר לה בפנים. מה אעשה עמה? שאל את עצמו נרעש. אזרוק אותה בו במקום? אגיש תלונה נגדה במשטרה? אבל מי יבשל לי מחר? אלך למסעדה, החליט; אבל מי יחמם לי את המים, מי יסיק את התנור? הוא ניסה בכל כוחו לגרש מעליו את הדאגות המעיקות; אשקול את הדבר עד מחר, הרגיע את עצמו, כבר תימצא עצה; הרי אני לא תלוי בה! ואף על פי כן העניין דיכדך אותו עמוק יותר משהיה מוכן להודות; רק ידיעת העוול שנגרם לו וכורח העונש הוסיפו לו אומץ כלשהו. עם דמדומי הערב התאושש עד כדי כך, שניגש למטבח ואמר ליוהנקה בקול אדיש: "עלייך ללכת לשם ולשם", והטיל עליה איזו שליחות מסובכת וארוכה למדי, לא משכנעת במיוחד, שהמציא במאמץ. הגברת יוהנקה לא אמרה דבר והתכוונה לצאת כקורבן סובל. סוף סוף נסגר המנעול אחריה והוא נשאר לבדו. בלב פועם בחוזקה הלך על קצות האצבעות למטבח, והיסס עדיין, ידו על ידית הדלת; נפלה עליו איזושהי בהלת בושה, והיה נדמה לו שלעולם לא יהיה מסוגל לפתוח את ארונה; הוא הרגיש כגנב. אבל כאשר שקל להניח לדבר, זה קרה מעצמו: הוא פתח את הדלת ונכנס. המטבח ממש הבהיק מניקיון. הנה, ארונה של יוהנקה, אבל הוא נעול והמפתח איננו. רק עכשיו התעקש על כוונתו ביתר שאת והתאמץ לפרוץ את הארון בעזרת סכין מטבח; אמנם שרט אותו כהוגן, אך לא הצליח לפותחו. הוא הוציא הכל מהמגירות וחיפש מפתח כלשהו, ניסה את כל המפתחות שלו, כדי לגלות בסוף, אחרי השתוללות של חצי שעה, שהארון כלל אינו נעול, והוא נפתח בעזרת מחט סריגה. הלבנים המגוהצים היו מונחים בסדר מופתי על המדפים. ומיד, בראש, שש הכותנות החדשות שלו, קשורות עדיין בסרט הכחול מהחנות. בקופסת קרטון קטנה נחו סיכת אשתו עם אבן האחלמה הכהה, חפתי הפנינה של אביו, דיוקן אמו חרוט בשנהב - אלוהים, גם לזה היה לה שימוש? הוא הוציא הכל מהארון; מצא גרביים וצווארונים מעומלנים שלו, קופסת סבונים, מברשות שיניים, וסט משי ישן, ציפיות לכרים, אקדח קצינים נושן, מה לא, אפילו פומית סיגריה עשויה ענבר, סתומה וחסרת תועלת. רק שרידי מלתחתו היו כאן; הרוב כנראה נדד מזמן לרשות האחיין המתולתל. גל הזעם שקע, נותר רק צער התוכחה: ובכן, ככה זה... יוהנקה, יוהנקה, למה זה מגיע לי ממך? זה אחר זה העביר את חפציו לחדרו ופרש אותם על השולחן; זו היתה תצוגה שלמה של תערובת דברים. מה שהיה שייך ליוהנקה זרק בחזרה לארונה במטבח; אמנם היה בכוונתו לסדר הכל, אך אחרי אי אילו ניסיונות נמלט משם בחוסר אונים, משאיר את הארון פתוח כמו אחרי פריצה. ואחר כך התחיל לחשוש, שמא יוהנקה תחזור ויהיה עליו לדבר עמה בכובד ראש... הדבר היה כל כך מאוס בעיניו, שהתחיל להתלבש בחופזה. מחר אתן לה מנה, אמר לעצמו; להיום, די בכך אם תדע שגיליתי הכל. הוא לבש את אחת הכותנות החדשות. היא היתה נוקשה כאילו עשויה נייר, ובשום פנים לא הצליח לכפתר לתוכה את הצווארון. ויוהנקה עלולה לחזור כל רגע. מהר לבש כתונת ישנה וכבר לא היה אכפת לו שהיא פרומה; ורק גמר להתלבש, הסתלק כמו גנב ובמשך שעה הסתובב בגשם ברחובות עד שהגיעה העת ללכת לסעודה. במסיבה היה בודד; אמנם הוא ניסה לחדש קשרים עם מכרים ותיקים, אבל אלוהים יודע איך השנים רבצו בינו לבין הבריות; הנה, בקושי אנחנו מבינים זה את זה! אבל הוא לא זקף זאת לגנותם; נעמד מהצד וחייך, מסונוור מן האור ומן המהומה... עד שהתעוררה בו, מי יודע מנין, בהלה חדשה: איך אני נראה! הרי כאן מן הכתונת משתלשלים חוטים, כאן כתם על הפראק, והנעליים, אלוהים אדירים! רצה להיבלע באדמה, חיפש איפה להסתתר; אולם מכל הכיוונים זהרו חזיות צחורות. אח, איך להסתלק מבלי לעורר תשומת לב? הוא נחרד, שמא כל המבטים יופנו אליו אם יעשה צעד לכיוון הדלת. מזיע מרוב מבוכה, העמיד פנים כאילו הוא עומד במקום מבלי לנוע, אך בינתיים הפעיל את העקבים כדי להניע את עצמו באין רואים, סנטימטר אחרי סנטימטר, אל הדלת. מכר ותיק, עמית מהגימנסיה, התעכב לידו. ריבונו של עולם, רק זה היה חסר! הוא ענה לו בתשובות מבולבלות, כמעט העליב אותו; נשם לרווחה אחרי שנשאר שוב לבדו, מודד את המרחק לדלת. סוף סוף התחמק החוצה ורץ הביתה; עדיין לפני חצות. בדרך שוב נזכר ביוהנקה. מתנשף מההליכה המהירה חיבר ברוחו מה שיאמר לה. בקלות בלתי רגילה התחברו לו משפטים ארוכים, נמרצים ומכובדים, שיג ושיח של בית דין מחמיר, שסופו חמלה. כן, חמלה, כי בסוף יסלח לה. הוא לא ישליך אותה לרחוב. יוהנקה תבכה ותתחנן, תבטיח לתקן את דרכה; הוא ישמע אותה בשתיקה, בקור רוח, אך בסוף יאמר לה בכובד ראש: יוהנקה, אני נותן לך הזדמנות לכפר על כפיות הטובה שלך; תהיי ישרה ונאמנה, יותר אני לא דורש ממך. אני איש זקן, ואין בדעתי להתאכזר אלייך. לפיכך השתפר מצב רוחו, וכהרף עין הגיע הביתה ופתח את מנעול הדלת. אצל יוהנקה עוד דלק האור. רק בחטף הציץ דרך הווילון למטבח, אך מה קורה כאן? יוהנקה סמוקה, נפוחה מרוב בכי, מתרוצצת על פני המטבח ומשליכה את חפציה למזוודה. הוא נרתע, מבוהל: לשם מה המזוודה? הוא נכנס לחדרו על קצות האצבעות, מבולבל, מדוכא, המום. האם יוהנקה עוברת למקום אחר? כאן, על השולחן, כל אותם חפצים שגנבה ממנו. הוא נגע בהם, אבל הם כבר לא גרמו לו כל שמחה. אה, אמר לעצמו, יוהנקה נוכחה לדעת שהוכחתי את גניבותיה, והיא מניחה שתפוטר בו במקום. לכן היא אורזת. בסדר, אשאיר אותה בהנחתה... עד הבוקר, בתור עונש; רק בבוקר אחליף אתה דברים. אבל אולי... אולי תבוא לבקש סליחה כבר עכשיו! היא תבכה לי כאן; תיפול על ברכיה ומי יודע מה. בסדר, יוהנקה, אני לא רוצה להתאכזר אלייך, את יכולה להישאר. הוא התיישב, לבוש פראק, והמתין. כבר היה שקט, דממה אין-סופית ירדה על הבית; מהמטבח שמע כל צעד של יוהנקה, טריקה כעוסה של מכסה, ושקט. מה זה? הוא קפץ מבועת על רגליו והקשיב: יללה ארוכה נוראה, דבר לא אנושי ממש. עתה היא מתפוררת בנביחות של בכי היסטרי; חבטת ברכיים ברצפה נשמעה, ויבבות דקות. יוהנקה בוכה. אמנם היה מוכן למשהו, אבל לזה לא ציפה. הוא נעמד בלב פועם והקשיב למה שהתרחש שם, מאחורי כותלי המטבח. שום דבר, רק בכי. יוהנקה תתאושש עכשיו ותבוא להתחנן. הוא התהלך על פני החדר, הלוך ושוב, כדי לאגור נחישות, אך יוהנקה לא באה. מדי פעם נעצר והאזין; הבכי שלה נמשך בחדגוניות שלא נחלשה, כמו יבבה. אגש אליה, אזר עוז, ואומר לה רק: "ובכן, זכרי זאת, יוהנקה, והפסיקי לבכות; אני אשכח הכל אם תתנהגי בסדר". לפתע צעדים מהירים, דלת נטרקת, בפתח החדר עומדת יוהנקה ומייבבת; נורא לראות את פניה הנפוחות מבכי. "יוהנקה", הצליח להוציא מעצמו. "זה... זה מה ש... מגיע לי", יוצא מפיה במקוטע, "במקום הכרת תודה... כמו עם גנבת... איזו בושה!" "אבל יוהנקה!" קרא מבוהל, "הרי את לקחת ממני... כל זה, את רואה כאן? האם לקחת את זה או לא?" אבל יוהנקה לא שומעת: "אני לא צריכה לסבול דבר כזה... איזו בושה! לחפש בארון שלי... כמו... אצל... איזו צוענייה!... בושה כזאת לגרום לי, לי!... דבר כזה לא היה צריך האדון לעשות... אין לו זכות... להעליב... דבר כזה... לא הייתי מעלה על הדעת... עד יומי האחרון! האם אני איזו גנבת? אני, אני איזו גנבת?" צעקה מתוך כאב נסער. "אני איזו גנבת? אני, ממשפחה כזאת! ... לדבר כזה... לא ציפיתי... ולא מגיע לי!" "אבל יוהנקה", אמר כמי ששפכו עליו מים צוננים, "קצת היגיון: איך הגיעו הדברים לארון שלך? הם שלי או שלך? תגידי לי, אשה, זה שלך?" "אני לא מוכנה לשמוע שום דבר", ייבבה יוהנקה, "ישו אדוננו, בושה כזאת!... כאילו אני... איזו צוענייה!... לחפש בארון שלי... בזה הרגע", קראה בהתרגשות נוראה, "על המקום אני עוזבת. אני לא אשאר כאן אפילו עד הבוקר!... לא ולא..." "הרי אני לא רוצה לזרוק אותך", טען נגדה מבוהל. "תישארי כאן, יוהנקה. מה שקרה... נו, ישמור אלוהים, יש דברים גרועים יותר... הרי לא אמרתי לך שום דבר. על כן תפסיקי לבכות!" "קח לעצמך מישהי אחרת", נחנקה יוהנקה מרוב בכי, "אני לא אשאר כאן אפילו עד הבוקר! מה זה, בן אדם... כמו כלב... יסבול כל דבר... אני לא", פלטה בייאוש, "אפילו אם תשלם לי אלפים! מוטב שאשן על המדרכה..." "אבל למה, יוהנקה", התגונן חסר אונים, "האם פגעתי בך? הרי את לא יכולה להכחיש..." "לא, לא פגעת", צועקת יוהנקה, פגועה עוד יותר, "זה לא לפגוע... לחפש בארון... כמו לאיזו גנבת! זה כלום... דבר כזה אני צריכה לסבול... משהו כזה אף אחד עוד לא עשה לי... בושה כזאת... אני לא... איזו מופקרת", ייללה בעווית בכי וברחה לפתע, טורקת אחריה את הדלת. הוא היה נבוך ללא שיעור. זאת במקום חרטה! מה קורה כאן? לא רק שהיא גונבת כמו עקעק, ניחא, אבל עכשיו היא גם נעלבת על שזה התגלה לי; היא לא מתביישת להיות גנבת, אבל כואב לה, מתוך איזו פגיעות נוראה, שהיא חייבת לתת את הדין על כך... האם יצאה מדעתה? אולם לפתע הלך וגבר צערו עליה. אתה רואה, אמר לעצמו, לכל אדם חולשתו, אבל אתה מעליב אותו יותר מכל, אם אתה מודע לה. אח, איזו רגישות מוסרית אין קץ מפתח האדם בחטאיו! אח, כמה שברירי ופגיע הוא בעוונותיו! אם תיגע ברוע הנסתר ותאזין, האם אין זאת זעקת כאב ועלבון שתענה לך! האם אינך רואה, כי ברגע שאתה בא לשפוט אשם, אתה שופט נעלב? מהמטבח נשמע בכי, שעומעם על ידי כסת. הוא ביקש להיכנס, אך הדלת היתה נעולה; על כן דיבר אל לבה דרך הדלת, גער, ניחם, אך נענה רק ביבבת בכי חזקה וקולנית יותר. הוא חזר לחדרו, נעצב ונתמלא חמלה חסרת אונים. כאן עוד מונחים החפצים הגנובים, הכותנות החדשות היפות, כל כך הרבה לבנים, מזכרות ומה עוד. הוא ליטף אותם באצבעו, אך מגעם היה עגום ועזוב. מצ'כית: רות בונדי מתוך: סיפורים מביכים, 1917 |
|
הנובלה המפורסמת של מלוויל בתרגום דפנה לוי. התפרסמה לראשונה ב"המעורר" 2. >>> ז'יל דלז בארטלבי או מטבע הלשון ז''יל דלז על הנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל. המאמר תורגם מצרפתית על ידי איה ברויר והופיע לראשונה ב"המעורר" 2. >>> סיפורו של רוברט ואלזר בתרגום לגרמנית של אברהם כרמל פורסם בגליון מספר 2 של המעורר. >>> סיפורו של רוברט ואלזר - ג'ין, בתרגומו של אברהם כרמל. >>>
גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מן הסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. >>>
קיימים אנשים, בעיקר מבקרי ספרות ונואמים בציבור, שאוהבים לדבר על שורשים. הם מכריזים, למשל, שעלינו לחזור אל השורשים או שיש לבער איזה נגע מן השורש או שעלינו לרדת לשורש הדבר. >>> גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מן הסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. >>>
בספר זה יצר רולאן בארת סוג חדש-שנון, חריף ומעמיק- של ביקורת תרבות. עיקר ביקורתו נשאר שריר ותקף גם אחרי 40 שנה: הזיהוי וההוקעה הבלתי נלאים של תהליכי המיתולוגיזציה המוליכים אותנו בשווא בתחומים רבים ושונים. הומאז' ליצירת המשורר ארז ביטון ודיון ביצירה הביוגרפית והאוטוביוגרפית. >>> "הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים." כלי מטבח, רהיטים, תילי חשמל, נורות, מפסק דימר ממוחשב, מגבר, רמקולים, מידות משתנות. צילום אדוארד וודמן, באדיבות האמנית. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
