 |
|
בבל , , 9/2/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
כוחו של הדם
מתוך מיגל דה סרוואנטס חתונת הכזב בטולדו, באחד הלילות החמים של הקיץ, חזרו מטיול בקרבת הנהר קשיש נכבד ואשתו, ילד קטן, בת שגילה שש-עשרה שנים ומשרתת. בהיר היה הלילה, השעה אחת-עשרה והדרך שוממה. בבטחה שמעניקים הצדק הנדיב ורצונם הטוב של בני העיר, הלך לו הנכבד הטוב יחד עם משפחתו המהוגנת ללא חשש שמא יאונה לו רע. אולם, באותו רגע זימן המקרה שיעבור שם צעיר בן העיר, שמו רודולפו, בן כעשרים ושניים שנים, שעושרו, יצריו הנבזיים ושמו המיוחס, חירות יתרה וחברים רעים, עודדו אותו לעשות דברים שלא הלמו את מעמדו ושהוציאו לו מוניטין של פוחז. רודולפו, אם כן, יחד עם ארבעה מחבריו, כולם צעירים, כולם עולזים וכולם חצופים, ירדו במדרון שבו עלה הנכבד - כך קרה שהכבשים פגשו בזאבים.בחוצפה גלויה הביטו רודולפו ורעיו, פניהם מכוסים, בפניהם של האם ושל הבת ושל המשרתת, נסער הזקן ונזף בהם על תעוזתם. הם השיבו בהעוויות ודברי לעג, והמשיכו הלאה. אבל פניה היפים כל כך של ליאוקדיה, זה היה שמה של הבת, עוררו ברודולפו תשוקה כזו לדעת אותה שבבת אחת בישר לרעיו את שהגה בדעתו והללו החליטו מייד לחזור על עקבותיהם ולחטוף אותה כדי לרצות את חברם: מכיוון שתמיד העשירים, משום שעשירים הם, מוצאים להם מי שיאשר את מעלליהם ויעריך כטובים את עינוגיהם הרעים. כיסו את פניהם, ובחרב שלופה, שבו על עקבותיהם והשיגו במהרה את הנכבד ואת משפחתו, שזה עתה סיימו להודות לאל על שפטר אותם מפוחזים אלה. פשט רודולפו על ליאוקדיה, ותוך שתפס אותה בזרועותיו, ברח איתה. לליאוקדיה לא עמד הכוח להתגונן, והבהלה היסתה את קולה ולא יכלה להתלונן. היא נפלה מעולפת וחסרת הכרה ולא ראתה מי לוקח אותה ולא לאן היא נלקחת. קרא אביה בקול, צעקה אמה, בכה אחיה הקטן... אבל לא נשמעו הקולות, ולא שעו לצעקות, לב איש לא נכמר לשמע הבכי, כי כיסו על הכול בידודו של המקום ודממת הליל. לבסוף, שמחים הלכו הללו ועצבים נותרו האחרים. רודולפו הגיע לביתו בלא עיכוב והוריה של ליאוקדיה לביתם הם, פגועים, מתייסרים, נואשים. רב תחבולות וערמומי החזיק כעת רודולפו בליאוקדיה בביתו, בחדרו. מכיוון שנמצאה מעולפת כשהביא אותה, כיסה את עיניה במטפחת כדי שלא תראה את הרחובות שבהם היא עוברת, ולא את הבית ולא את החדר שבו הניחהּ. שם, בלי שיראוהו, שכן חדר נפרד היה לו בבית אביו, שעדיין חי. בטרם תשוב מעלפונה השביע רודולפו את חשקיו, גונב את המשכית היקרה ביותר של ליאוקדיה. מייד אחר שחושניותו ידעה שובע ביקש להעלים משם את הצעירה, והניח אותה ברחוב, מעולפת כפי שהיתה. הוא עמד לעשות כך כשהרגיש שחוזרת לה הכרתה ואומרת: - היכן אני? מה החשיכה הזאת? ישו, מי זה נוגע בי? אני, במיטה, כואבת? את שומעת אותי אמי? אתה, אבי היקר? אבוי. היטב אני חשה שאין הורי שומעים אותי ושאויבי נוגעים בי. בת מזל הייתי אילו חשכה זאת היתה נמשכת לעד, בלי שעיני ישובו לראות את אור העולם ושהמקום הזה שאני מצויה בו ישמש קבר כבודי... אוהו אתה, תהא אשר תהא, אתה שכאן איתי (היא החזיקה בידיו של רודולפו), אם נשמתך פתוחה לקבל תחינה, מתחננת אני שאם כבר ניצחת את שמי הטוב, תביס את חיי גם ותיקחם ממני לאלתר, כי לא טוב שתחיה מי שכבוד אין לה. מילים אלה הותירו את רודולפו מבולבל, וכנער חסר ניסיון שהיה, לא ידע מה לעשות, ובשתיקתו הביא את ליאוקדיה להאמין שמי שנמצא איתה אולי רוח הוא או צל עובר. אולם, מכיוון שנגע בגוף והחלה נזכרת בכוח שהופעל עליה כשהיתה עם הוריה, נוכחה לראות אט אט את מעשה אסונה לאמיתו, וכשדברים אלה בדעתה, היא שבה לדבר: - בחור פוחז, אני סולחת לך על התקיפה שתקפת אותי אם רק תבטיח לי ותישבע שמה שכיסית עליו בעלטה תכסה עליו בשתיקת עולם, בלי לומר מילה לאיש... דע כי מעולם לא ראיתי את פניך ואף איני רוצה לראות אותם כי איני רוצה לנצור בזיכרון את בבואת היוצר של עוגמתי. ביני לבין שמים יחמקו אנחותי, בלי שארצה שהעולם ישמע... הנח אותי ברחוב, ליד הכנסייה הגדולה, כי משם כבר אדע את הדרך חזרה לביתי. אבל גם יהיה עליך להישבע לי שלא תעקוב אחרי ולא תשאל את שמותיהם של הורי ולא את שמי ולא של קרובי. המענה שנתן רודולפו למילים הזהירות של ליאוקדיה המיוסרת לא היה אלא חיבוק, מראה תוך כך שבכוונתו לחזור ולהכתים את כבודה ולהשביע תאוותו עמה, דבר שמרגע שנוכחה לראותו, התגוננה מולו ברגליה, בידיה, בשיניה ובלשונה בכוח רב מזה שהבטיחו שנותיה הרכות. - קח בחשבון גבר בוגד וערל לב, שאם בעלפוני רמסת אותי והרסת אותי, כעת, שכוחי בידי לא תשיג את מבוקשך אלא במותי. ליאוקדיה התנגדה באופן כה גא וכה אמיץ, שכוחותיו ותשוקותיו הנובעים מטבעו הייצרי פחתו באורח ניכר. קר ועייף, בלי לומר דבר, השאיר רודולפו את ליאוקדיה במיטתו, ומשסגר את הדלת אחריו יצא לחפש את רעיו כדי להתייעץ איתם בנוגע למה שעליו לעשות. ליאוקדיה נוכחה אז לראות שנשארה לבדה ונעולה, ואחר שקמה מהמיטה התהלכה ברחבי החדר מחפשת אחר דלת כדי לצאת דרכה או חלון לקפוץ ממנו. היא מצאה את הדלת נעולה היטב. מבעד לחלון שהצליחה לפתוח נכנס זוהר הלבנה, כה בהיר היה שהצליחה להבחין בגוונים של שטיחי הקיר שקישטו את החדר. היא ראתה שהיא זהובה, המיטה, ועשויה בצורה עשירה כל כך שדמתה למיטתו של נסיך. היא ספרה את הכיסאות ואת ארונות הכתיבה, רשמה לפניה את המקום שבו נקבעה הדלת ואף שראתה תמונות אחדות תלויות על הקירות לא הצליחה להבחין בטיב הציורים. החלון היה רחב, מוגן בסבכה עבה, וממנו ניבט גן נעול תחום בכתלים גבוהים: מכשולים כולם שעשו לבלתי אפשרית את כוונתה לקפוץ לרחוב. כל מה ששמה לב אליו בחדר זה גרם לה להבין שהבעלים איש חשוב ועשיר. על אחד משולחנות הכתיבה שהיה אצל החלון ראתה צלב קטן, כולו כסף צרוף. היא נטלה אותו וטמנה אותו בשרוולה, לא מתוך דבקות ולא במעשה גזל, אלא בשל תוכנית סודית שלה. אחר שכך עשתה סגרה את החלון ושבה ליצוע כדי לחכות לגמר אסונה. לא חלפה חצי שעה, כך נדמה לה, כשהדלת נפתחה וגבר נכנס בלי להוציא הגה, כיסה את עיניה במטפחת, אחז בזרועה, הוציא אותה מן החדר, והיא הרגישה שסגר את הדלת מחדש. היה זה רודולפו, אשר, על אף שיצא לחפש את רעיו, לא רצה למצוא אותם, שכן נדמה לו שלא טוב לעשותם עדים למה שקרה עם אותה עלמה. הוא גמר אומר בלבו לומר להם שאחרי שהתחרט על הרע שעולל ומשנגעו דמעותיה ללבו, השאיר אותה באמצע הדרך. עם מחשבה זו בדעתו חזר במהרה כדי להניח את ליאוקדיה ליד הכנסייה הגדולה, בדיוק כפי בקשתה. אז הוא לקח אותה לכיכר ושם אמר לה בקול מבולבל שהיא יכולה ללכת לביתה בביטחון, שאיש לא יעקוב אחריה. והוא נעלם בטרם תספיק להסיר את המטפחת שכיסתה על עיניה. |
|
חייה של פגי, ספרנית מיזנטרופית מקייפ קוד של שנות ה-50, משתנים לבלי הכר ביום שלספרייה נכנס ג'יימס, נער תמהוני עצום מימדים, שאינו מפסיק לגדול: מטר שמונים ושמונה בגיל 11, שני מטר עשרים ושישה בגיל 16. סיפור אהבה עדין וטרגי נרקם בין הנער הגבוה בעולם לספרנית. >>> הוא ישכב על גבו במיטתם, שהיא המיטה שלהם, והיא תיטול את העט העבה שינוח על השולחן הסמוך למיטה, והיא תגיד לו, תתהפך. ואז ישכב על בטנו במיטתם, במיטה שלהם, והיא תכתוב על גבו, בעט העבה, שייך לאריאלה. מוטי זה הינו אישי ואינו ניתן להעברה. >>> דיויד בורוז דיוקן עצמי כמלך הנרי השמיני צילום שחור לבן מתוך התערוכה I Hate You In June משכן לאמנות עין-חרוד. >>> בוב ורוברטה סמית בוב ורוברטה סמית - ללא כותרת אחרי שפרנסיס בייקון חתך לעצמו את האוזן, היה זה פרנק זאפה שלקח אותו לבית חולים מתוך התערוכה I Hate You In June משכן לאמנות עין-חרוד. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
