 |
|
בבל , , 9/2/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
פרק ראשון
מתוך יקי מנשנפרוינד אקדמיה - נפילתה של האימפריה האחרונה פרק 1הנה כי כן, בא בשערי האקדמיה. המגדל השחור הזקוף אל על הטיל צל ענק על עיר מגוריו החדשה. האוטובוס שטיפס בקושי אל פסגת ההר נבלע בצל. עננים כהים הקיפו את המגדל וסוככו עליו מפני בני אדם ואלים כאחד, ולרגע אחזה בו יראה לנוכח התפרצות זו של בטון כהה, שמרחוק נראתה יותר כיצירה של כוח טבעי קמאי ופחות כמעשה ידי אדם. אלמלא התבייש, היה קורא לנהג לעצור ויורד. בתחנה האחרונה הידק סביב גופו הצנום את כנפי המעיל, אסף את ילקוטו ויצא אל האוויר הקר של אמצע נובמבר. מקרוב לא נראה עוד המגדל מפחיד כפי שהצטייר מרחוק. אפקט ההקצרה, כשהרים את ראשו בזווית של כמעט מאה ושמונים מעלות, הקטין מעט את עומס התרגשותו. הוא חצה לאיטו את רחבת האבן לעבר השער. השומר ביקש ממנו באדישות לפתוח את התיק, הציץ לתוכו בחטף כמי שיוצא ידי חובתו וסימן לו להתקדם. הוא צעד לעבר המבואה רחבת הידיים, שהמתה חבורות-חבורות של סטודנטים ששוחחו בקולות רמים, עישנו ושתו קפה מכוסות חד-פעמיות. המראה עורר את תאוותו, והוא הצית לעצמו סיגריה והתעניין איפה ניתן להשיג קפה סביר במקום הזה. מישהו כיוון אותו למקום שנקרא בפשטות "הקפה", והיה מרוהט בשולחנות אופנתיים גבוהים ובכיסאות עגולי מושב. מאחורי דלפק הנירוסטה הארוך שבו שכבו לראווה עוגות וכריכים מכל מיני סוגים, הפיצה מכונת הקפה בקול אדים ריחניים ומגרים. הוא שילם בקופה והמיר את התלוש בספל קפה. כל השולחנות היו תפוסים. הוא ניגש לשולחן שלצידו ישבה, בגבה אליו, אישה צעירה ששערה הארוך השחור כפחם משך את תשומת לבו. הוא נעמד מולה והשתדל להיות מנומס וחביב ככל האפשר. "סליחה, אפשר להצטרף?" היא הנהנה בראשה בלי להעיף אליו מבט. הוא התיישב והתמסר ללגימת הקפה, וחום נעים התפשט בו. אחר כך הצית סיגריה והתענג על התמכרותו הכפולה. לאחר מכן הוציא מתיקו ספר והחל לקרוא. היה זה "הרוזן ממונטה כריסטו" שהחזיק איתו תמיד, יצירה גדושה באהבה, בגידה ונקמה, שהסופר הגאון הביאן לכדי שלמות אסתטית לפי מיטב המסורת הריאליסטית של המאה התשע-עשרה, עידן זוהר בתולדות הציביליזציה המערבית. הוא הניח שמראהו של אדם צעיר הקורא ביצירת מופת מעורר רושם חיובי, לפחות באקדמיה. הוא קרא עמודים אקראיים מספרו, ואז פנתה אליו האישה הצעירה שלצידו. "תוכל אולי לתת לי סיגריה?" שאלה בענייניות. "ודאי." הוא הושיט אליה את החפיסה, ובזמן ששלפה לעצמה סיגריה והוא הצית אותה למענה יכול היה להתבונן בה מלפנים. יפה היתה. שני פסים של שערה השחור הארוך מיסגרו בחן את פניה המוארכים, התמזגו בחולצת הסריג השחורה שלבשה ועלו וירדו במורד שדיה הגדולים. עיניה שנשקפו מבעד לריסים היו ירוקות. "את לומדת כאן?" שאל. "כן," אמרה ושאפה מהסיגריה, "וגם מלמדת." קולה היה עמוק ורך וערב לאוזניו. "ומה את מלמדת, אם מוּתר לי לשאול?" "היסטוריה כללית. נפילתה של האימפריה הרומית." "נשמע מעניין." "כן," הסכימה בחסכנות. השתררה שתיקה. הוא רצה להמשיך את השיחה שאך החלה. היום אינו יום רגיל, הזכיר לעצמו, וימים בלתי רגילים נועדו למעשים לא רגילים. "אוכל להיפגש איתך שוב?" העז לשאול. "נוכל לשתות קפה או לטייל או משהו כזה. אני חדש בעיר, אשמח אם תכירי לי אותה." היא תלתה בו מבט תמה. "אתה סטודנט השנה הראשונה, לא?" "בהחלט." "אתה צעיר מאוד." "מאוד." "אני מצטערת. אני לא נוהגת להיפגש ביחידות עם סטודנטים." "חבל." הפעם עלה בידה לחייך. "שיהיה לך בהצלחה... איך קוראים לך?" "יוביס." "שם יפה." ובטון פדגוגי הוסיפה, "ועכשיו כדאי לך לרוץ, שלא תאחר לשיעור." יוביס הציץ בשעונו. השיעור הראשון שלו אכן עמד להתחיל בכל רגע. הוא נפרד ממנה לשלום, אסף את חפציו והלך. "האקדמיה היא מקום מוזר," אמר פרופסור דלפי בשיחה שניהלו חודשים אחדים לאחר מכן. "למה?" "קשה לומר," חייך פרופסור דלפי. "מצד אחד, הריהי מקדש הידע האחרון שנותר בעולמנו. מצד שני, היא מפיצה יותר בערות משיכול היה להפיץ אפילו גדול העריצים בעת הקרויה -- בטעות או שלא בטעות -- ימי הביניים.1 בתשוקתם המתמדת לכל מה שנודף ממנו ריח המובן מאליו, הפכו אנשי האקדמיה את הידע ללא יותר מאשר מילה ריקה מכל תוכן." שיחותיהם הרבות התקיימו בדרך-כלל במשרדו של פרופסור דלפי, בקומה הארבע-עשרה של המגדל השחור. האקדמיה קיימה יחס ישיר בין מעמדו של מרצה לבין מיקוּמו האנכי במגדל בן שלושים-ואחת הקומות, ומעמדו של דלפי בעולם האקדמי מעולם לא היה מזהיר. המרצים הזוטרים איכלסו את הקומות התחתונות, דחוסים על-פי רוב שניים או שלושה במשרד. הבכירים זכו למשרד משל עצמם, רצוי משרד פינתי, המשקיף אל שני צידי המגדל, לעתים אף למזכירה אישית. על חדרי המגדל התחולל באופן טבעי מאבק תמידי, גם אם סמוי. מרצים ותיקים בעלי יוקרה ומרצים צעירים נמוכי מעמד היו מוכנים לעשות הכל כדי לטפס ולוּ קומה במעלית המגדל. הקומה השלושים-ואחת היתה ריקה ממשרדים, ואיש מעולם לא עלה לשם. יוביס ניסה פעם לברר מדוע, אבל דלפי אמר שאין לו מושג. "אני מניח שזה רק עניין של איזון," אמר ולא פירש. פרופסור דלפי היה לידידו הטוב ביותר באקדמיה. הוא לימד אותו לטינית עד ששלט בשפה שליטה מלאה, והיה מסוגל לקרוא את כתביהם של הקלאסיקונים הרומים ולצטט מהם ברהיטות. דלפי גם הדריך אותו בנפתולי יחסי הכוחות של האקדמיה. הוא היה משוכנע שידידו הצעיר לא יוכל לשרוד בין כותליה המאיימים של האקדמיה. ימים יגידו שטעה. "אתה צעיר ומבריק," היה נאנח לא אחת. "האקדמיה אינה אוהבת צעירים מבריקים. היא אוהבת אותם צעירים, זה נכון, אבל היא רוצה שיהיו גם טיפשים ובורים." ידידו הצעיר ביקש ממנו הסבר. "איך לומר זאת," דלפי חיפש במוחו הסבר פשוט, "האקדמיה היא מעין שוק, אתה מבין? אלא שבמקום לסחור בירקות או בעתיקות, האקדמיה סוחרת בידע. ומאחר שאי אפשר לכמת ידע בצורה מדויקת, יש להמיר אותו לצורה כלשהי של הון סחיר. קראת כבר את ספרו של בורדיה שהשאלתי לך בשבוע שעבר?" הוא הנהן בראשו ודלפי הביע שביעות רצון והמשיך: "אם כך, אתה יודע שבשוק הזה מתקבלים בברכה בעלי הון תרבותי שניתן להמירו להון אקדמי בשלבים מאוחרים יותר של הקריירה האקדמית. אבל אדם שבא ובכיסו הון אקדמי מן המוכן מעורר מיד חשד. מנין לעזאזל השיג אותו? אתה מבין, האקדמיה רוצה לשלוט באופן מוחלט בהון האקדמי, ולכן אינה מוכנה לקבל אדם שרכש הון כזה שלא בתחומה. הידע שלך, והעובדה שאתה מבריק כל-כך, יהפכו אותך לאויב הפרופסורים, אויבם של כל אלה הסוחרים בידע. הם ינסו להבין מנין הגיע לרשותך, ומשלא יצליחו להבין זאת, כיוון שהם מכירים רק בקיומה של אפשרות אחת, יקרעו אותך לגזרים. עליך להיזהר. אינך תמים, וזוהי המכשלה הגדולה ביותר במקום הזה. כאן הכרישים מניחים את התמימים לנפשם, אבל טורפים את הציניקנים. התמימות שאפיינה אותי בצעירותי מגינה עלי עד עצם היום הזה, ותגן עלי גם בעתיד אם רק אמשיך לשמור על פרופיל נמוך. לך אין הגנה כזאת, ואני חושש שתסתבך. אכן חכם אתה, אך אל תשכח: ."Nemo enim omnia potest" וראה למשל: Inventing the Middle Ages (Lutterworth: 1992) מאת קנטור. |
|
יגאל נזרי (עריכה) חזות מזרחית / שפת אם יהיו מי שיאמרו כי ישראל של ימינו הפכה למעין מילה נרדפת למזרחים, עד כי נדמה שאין מרחב שאין בו נוכחות מזרחית, הגם אם זו רק גודשת את רוחב העין או מוזמנת לייצוב דופן התרבות. >>> "המין השני" הוא אחד המחקרים החשובים ביותר שנכתבו מעולם על תפקידה ומקומה של האישה בחברה, וללא ספק ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. "המין השני" הוא קריאה אמיצה ומלומדת לשחרורן של הנשים, לשוויון מקצועי וחברתי, ולביטול מיתוס "הנשי הנצחי". >>> שירו של אומברטו סבא בתרגום מאיטלקית של דן צלקה. מתוך הקובץ "מלים" קנצוניירה 1900-1954. >>> המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
