בית

בבל , , 7/2/2012

                           

 

מדוע מידת האהבה היא האובדן?

מתוך ג'אנט ווינטרסון כתוב על הגוף

כבר שלושה חודשים לא ירד גשם. העצים מחפשים מתחת לאדמה, שולחים עתודות של שורשים לתוך האדמה היבשה, שורשים כסכיני גילוח לפתוח כל עורק עשיר במים.
הענבים כמשו על הגפן. מה שהיה אמור להיות עגלגל ומוצק, עמיד למגע ומתמסר בפה, הוא ספוגי ומכוסה אבעבועות. לא השנה העונג לגלגל ענבים כחולים בין אצבע לאגודל וללחלח את כף ידי בתירוש. אפילו הצרעות מתעלמות מן הנטיפים החומים הדקים. אפילו הצרעות השנה. לא תמיד היה כך.

עולה במחשבתי חודש ספטמבר מסוים: יונת יער נימפית אדומה קציר צהוב לילה כתום. את אמרת, 'אהבתיך'. מדוע הדבר הפחות מקורי שיש ביכולתנו לומר זה לזה דווקא הוא הדבר שאנו משתוקקים לשמוע? 'אהבתיך' הוא תמיד ציטוט. לא את אמרת זאת ראשונה ואף לא אני, ועדיין כשאת אומרת זאת או אני, אנו מדברים כפראים שמצאו שלוש מלים וסוגדים להן. באמת סגדתי להן אבל עכשיו אני לבדי על גבי סלע שנחצב מגופי שלי.
קליבאן לשון לימדתיני, ושכרי הוא, לקלל אני יודע. לו הדבר האדום ישמיד אתכם על לשונכם אשר לימדתוני. [ 1 ]

האהבה דורשת ביטוי. היא לא תישאר על מקומה, תישאר דמומה, תהיה טובה, תהיה צנועה, תהיה נראית ולא נשמעת, לא. היא תפרוץ החוצה בלשונות קלס, הצליל הגבוה המנפץ את הכוס ושופך את הנוזל. אין זו אהבה משמרת. זהו צייד של ציד גדול ואת היא משחק הציד. ארור המשחק הזה. איך אפשר לדבוק במשחק כשהחוקים משתנים ללא הפסק? אני אקרא לעצמי אליס ואשחק קרוקט עם הפלמינגו. בארץ הפלאות הכול מרמים והאהבה היא ארץ הפלאות לא כן? האהבה מניעה את העולם. האהבה היא עיוורת. צריך רק אהבה. איש מעולם לא מת מלב שבור. זה יעבור. זה יהיה שונה כשנהיה נשואים. צריך לחשוב על הילדים. הזמן הוא מרפא דגול. עדיין מחכה לגבר הנכון? לעלמה הנכונה? ואולי לכל הנכונים הקטנים?

הקלישאות הן שיוצרות את הבעיות. רגש מדויק מחפש ביטוי מדויק. אם תחושתי אינה מדויקת, האם עלי לקרוא לה אהבה? זה כל-כך מבעית, האהבה, שכל שביכולתי לעשות הוא לדחוף אותה אל מתחת לארגז לח של צעצועים רכים ורודים ולשלוח לעצמי כרטיס ברכה שכתוב בו "מזל טוב לאירוסיך". אבל לא נתפשתי, דעתי הוסחה לחלוטין. בייאוש אני מנסה להביט לצד השני, כדי שהאהבה לא תראה אותי. רצוני בגרסה המדוללת, בשפה המרושלת, במחוות חסרות המשמעות. בכורסה הנפולה של הקלישאות. זה בסדר, מיליוני ישבנים ישבו שם לפני. הקפיצים בלויים מאוד, הריפוד מסריח ומוכר. אין צורך לפחד, תראו, סבתי וסבי עשו זאת, הוא בצווארון נוקשה ובעניבת מועדון, היא במוסלין לבן מתוח מעט על החיים שמתחת. הם עשו זאת, הורי עשו זאת, עכשיו אעשה זאת אני לא כן, זרועות מושטות לפנים, לא כדי לאחוז בך, רק כדי לשמור על שיווי-המשקל, ללכת מתוך שינה אל הכורסה ההיא. כמה שִמחה תהיה לנו. כמה שמחה תהיה לכול. וכולם חיו באושר ובעושר מאז ועד עולם.

זה היה יום ראשון חם בחודש אוגוסט. חתרתי דרך האזורים הרדודים של הנהר, היכן שהדגים הקטנים מתריסים בבטנם מול השמש. משני צדי הנהר פינה הירוק הנקי של העשב את מקומו לציורי התזה פסיכדליים של מכנסוני רכיבה מלייקרה רעילה וחולצות האוואיות תוצרת טייוואן. הם היו מקובצים בדרך החביבה על משפחות; אבא עם העיתון סמוך על מדפו, אמא שחוחה מעל לתרמוס. ילדים דקים כמקלות גבישי סוכר ליד הים וורודים כמקלות גבישי סוכר ליד הים. אמא ראתה אותך בהיכנסך פנימה והתרוממה מעל לשרפרף הקמפינג המפוספס המתקפל. "תתביישי לך. יש שם משפחות".

את צחקת ונפנפת בידך, גופך בוהק מתחת למים הירוקים הצלולים, צורתם תואמת את צורתך, אוחזת בך, נאמנה לך. הסתובבת על גבך ופטמותיך ליחכו את פני הנהר והנהר קישט את שערך בחרוזים. את כשמנת מלבד שערך שערך האדום המאגף אותך משני צדיך.
"אני אקרא לבעלי שיטפל בך. ג'ורג' בוא הנה. ג'ורג' בוא הנה".
"את לא רואה שאני רואה טלוויזיה?" אמר ג'ורג' בלי להסתובב.
את נעמדת והמים זלגו ממך בזרמים כסופים. לא חשבתי, דשדשתי פנימה ונשקתי לך. את כרכת את זרועותיך סביב גבי הבוער. אמרת, "אין כאן אף אחד מלבדנו".
הרמתי את מבטי והגדות היו ריקות.

נזהרת שלא לומר את המלים האלה שהפכו עד מהרה למזבחנו הפרטי. אני אמרתי אותן פעמים רבות קודם לכן, הטלתי אותן כמטבעות לתוך באר המשאלות, קיוויתי שהן יעזרו לי להתגשם. אמרתי אותן פעמים רבות קודם לכן אבל לא לך. הגשתי אותן כפרחי זכריני לנערות שהיה עליהן להיות חכמות יותר. השתמשתי בהן כבכדורים ובסחר-חליפין. איני רוצה לחשוב על עצמי כעל אדם לא כן, אבל אם אומר אהבתיך בלי להתכוון לכך, מה אני אם כן? האם אוקיר אותך, אעריץ אותך, אפנה לך דרך, אשתפר בשבילך, אביט בך ואראה אותך תמיד, אומר לך את האמת? ואם האהבה אינה הדברים האלה כי אז אילו דברים?

אוגוסט. התווכחנו. את רוצה שהאהבה תהיה כזו יום אחרי יום, לא כן? 33 מעלות אפילו בצל. העוצמה הזו, החום הזה, השמש כמו מסור עגול דרך גופך. האם זה מפני שבאת מאוסטרליה?
לא ענית, רק אחזת בידי החמה באצבעותיך הקרירות והמשכת לצעוד קלילה בפשתן ומשי. חשתי בגיחוך שבמצבי. אני לבשתי זוג מכנסיים קצרים שעל רגל אחת שלהם מקועקעת המלה 'מַחְזֵר'. זכרתי במעורפל שהיתה לי פעם חברה שבעיניה לבישת מכנסיים קצרים מול אנדרטות ציבוריות נחשבה גסות-רוח. כשנפגשנו איפסרתי את אופני בצֶ'רינג-קרוס והחלפתי בגדים בשירותים לפני שפגשתי בה ליד העמוד של נלסון.
"למה לטרוח?", אמרתי. "במילא יש לו רק עין אחת".
"לי יש שתיים", היא אמרה ונשקה לי. זו טעות לחתום חוסר-היגיון בנשיקה אבל גם אני עושה זאת כל הזמן.
לא ענית. מדוע בני-אדם זקוקים לתשובות? במידה מסוימת, נראה לי, כיוון שבלי תשובה, כמעט כל תשובה שהיא, השאלה עצמה נשמעת טיפשית אחרי זמן קצר. נסו לעמוד מול כיתה ולשאול מהי בירת קנדה. העיניים מחזירות אליך מבט בוהה, אדישות, עוינות, חלקן מביטות לכיוון אחר. אתם שואלים שוב. "מהי בירת קנדה?" בעודכם מחכים בשקט, ללא ספק הקורבן, מטיל מוחכם שלכם ספק בעצמו. מהי באמת בירת קנדה? למה אוטאווה ולא מונטריאול? מונטריאול נחמדה הרבה יותר, האספרסו שם טוב יותר, יש לכם חבר שגר שם. בכל אופן, למי אכפת מהי הבירה, ודאי יחליפו אותה בשנה הבאה. אולי גלוריה תהיה בבריכת השחייה הלילה. וכך הלאה.

עם שאלות גדולות יותר, שאלות שיש להן יותר מתשובה אחת, שאלות שאין להן תשובה, קשה יותר להתמודד בשתיקה. מרגע שנשאלו הן אינן מתפוגגות ומותירות את המוח להרהורים שאננים יותר. מרגע שנשאלו הן צוברות ממד ומרקם, ממעידות אותך על המדרגות, מעירות אותך בלילה. חור שחור שואב לתוכו את סביבתו ואפילו האור לא נמלט לעולם. מוטב אם כך לא לשאול שאלות כלל? מוטב אם כך להיות חזיר שבע רצון על סוקרטס אומלל? מאחר שחקלאות תעשייתית מחמירה יותר עם החזירים מאשר עם הפילוסופים, אני אסתכן.
צעדנו יחד אל חדרנו השכור ושכבנו על אחת ממיטות היחיד. בחדרים שכורים מברייטון ועד בנגקוק, לעולם כיסוי המיטה אינו תואם לשטיח והמגבות דקות מדי. הנחתי אחת מתחתיך כדי לשמור על הסדין. דיממת.
שכרנו את החדר הזה, הרעיון היה שלך, כדי לנסות להיות יחד ליותר מאשר ארוחת ערב או לילה או כוס תה מאחורי הספרייה. עדיין היית נשואה ואף שאין לי הרבה נקיפות מצפון פיתחתי לי כמה הנוגעות למצב המקודש הזה. נהגתי לחשוב על הנישואים כעל חלון זכוכית המתחנן ממש לאבן. ההצגה העצמית לראווה, שביעות הרצון העצמית, הזחיחות, המהודקות, הצדקנות. האופן שבו זוגות נשואים יוצאים ברביעיות כמו סוס פנטומימה, הגברים הולכים יחד מלפנים, הנשים מפגרות מעט מאחור. הגברים מביאים את הג'ין וטוניק מהבר בעוד הנשים לוקחות את תיקי היד שלהן לשירותים. זה לא חייב להיות כך אבל בדרך-כלל זה כך. עברתי נישואים רבים. לא לאורך מעבר הכנסייה אלא תמיד במעלה המדרגות. התחלתי להבין שאותו סיפור מושמע באוזני בכל פעם. זה הלך ככה.

פנים. אחר-צהריים.
חדר שינה. וילונות מוסטים למחצה. כלי מיטה מופשלים. אשה עירומה לא צעירה במיוחד שוכבת על המיטה ומביטה בתקרה. היא רוצה לומר משהו. היא מתקשה. טייפ מנגן אלה פיצג'רלד, "הגברת שרה בלוז".
אשה עירומה: רציתי להגיד לך שאני לא עושה את זה לעתים קרובות. אני מניחה שזה נקרא לבגוד (היא צוחקת). אף פעם לא עשיתי את זה קודם. אני לא חושבת שאוכל לעשות את זה שוב. עם מישהו אחר, זאת אומרת. הו, אני רוצה לעשות את זה שוב איתך. שוב ושוב ושוב. (היא מתגלגלת על בטנה). אני אוהבת את בעלי, בכל אופן. אני באמת אוהבת אותו. הוא לא כמו גברים אחרים. לא הייתי מתחתנת איתו אם הוא היה כמו אחרים. הוא שונה, יש בינינו הרבה מן המשותף. אנחנו מדברים.
הדמות האוהבת אותה מעבירה אצבע על שפתיה החשופות של האשה העירומה. שוכבת עליה, מביטה בה. הדמות לא אומרת דבר.
אשה עירומה: אם לא הייתי פוגשת אותך אני מניחה שכן הייתי מחפשת משהו. אולי הייתי עושה תואר באוניברסיטה הפתוחה. לא חשבתי על דבר כזה. מעולם לא רציתי להדאיג אותו אפילו לרגע. לכן אני לא יכולה לספר לו. לכן צריך להיזהר. אני לא רוצה להיות אכזרית ואנוכית. זה ברור לך נכון?
הדמות האוהבת קמה והולכת לשירותים. האשה העירומה מתרוממת על מרפקה וממשיכה את המונולוג שלה בכיוון חדר האמבטיה הצמוד.
אשה עירומה: שזה לא ייקח יותר מדי זמן, חומד (היא משתהה לרגע). ניסיתי להוציא אותך ממחשבותי אבל נראה שאני לא מצליחה להוציא אותך מבשרי. אני חושבת על גופך יומם וליל. כשאני מנסה לקרוא, אני קוראת אותך. כשאני מתיישבת לאכול, אני אוכלת אותך. כשהוא נוגע בי אני חושבת עליך. אני אשה נשואה באושר, בגיל העמידה, וכל מה שאני רואה מול עיני הוא פניך. מה עשית לי?
קאט לחדר האמבטיה הצמוד. הדמות האוהבת בוכה. סוף תמונה.

[ 1 ] שייקספיר, "הסופה", תרגום אפרים ברוידא, מוסד ביאליק ירושלים 1964.
462-27s.jpg

אסף שור מוטי

הוא ישכב על גבו במיטתם, שהיא המיטה שלהם, והיא תיטול את העט העבה שינוח על השולחן הסמוך למיטה, והיא תגיד לו, תתהפך. ואז ישכב על בטנו במיטתם, במיטה שלהם, והיא תכתוב על גבו, בעט העבה, שייך לאריאלה. מוטי זה הינו אישי ואינו ניתן להעברה. >>>

ר.ק. נראיין לחכות למהאטמה

לאחר שהתייתם מאמו שנפטרה בלידתו ומאביו שנהרג זמן לא רב אחר כך במלחמה, גדל שְרִירַאם אצל סבתו במַלְגוּדִי וימיו עוברים עליו בפינוק ובבטלה. >>>

לורי מור נותנת

בסרט האחרון שלה המצלמה התעכבה על האגן, אגן הירכיים החשוף, ולמרות שזה לא היה האגן שלה, יצא לה שם של אחת שנותנת.
"יש לך את הגוף לזה," אמרו לה מנהלי הסטודיו בארוחת צהריים בצ'ייסנס. היא הפנתה את מבטה. "הביאס קורפוס," אמרה, בלי לחייך. >>>

קציעה עלון "עברית היא סקסמניאקית": על ספרות פורנוגרפית חדשה

האבחנה בין "פורנו טוב" ל"פורנו רע" כרוכה במעתק מהמושג "אהבה רומנטית" למושג "כבוד הדדי": הכבוד ההדדי – או האחווה הרגשית – הוא תנאי הכרחי להצלחת המפגש בין בני- זוג-לסקס שאינם בהכרח זוג "רומנטי" או מאוהב. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית