הטקסטים המופיעים במיתולוגיות נכתבו בין 1954 ל- 1956; הספר עצמו הופיע ב- 1957. לטקסטים שני אפיונים מרכזיים: מצד אחד, ביקורת אידאולוגית בנוגע לשפת התרבות הקרויה 'תרבות ההמונים'; מצד שני, פירוק סמיולוגי של שפה זו: זמן-מה לפני שהתחלתי בכתיבתם, קראתי את סוסיר, והגעתי לכלל מסקנה שהטיפול ב'ייצוגים הקיבוציים' כבמערכות סימנים עשוי לחלץ אותנו ממצב של הוקעה צדקנית גרידא ולאפשר דיווח מפורט על המיסטיפיקציה ההופכת את התרבות הזעיר-בורגנית לטבע, כביכול היתה בעלת תוקף אוניוורסלי. ברור ששני הגורמים ששימשו יסוד לכתיבת הספר אינם ניתנים לשחזור מדויק (משום כך אני מוותר על הניסיון לתקן את הטקסט המקורי); לא שהחומר ששימש עילה לכתיבה אינו קיים עוד; אך הביקורת האידאולוגית, בעת שהדרישה לה הופיעה במלוא עוצמתה (מאי, 1968) התעדנה, או לפחות תובעת עידון שכזה; והניתוח הסמיולוגי, שהחל, לפחות ככל שהדבר נוגע לי, עם השלמת הנוסח הסופי של מיתולוגיות, התפתח, נעשה מדויק יותר, מורכב יותר, מפולג יותר; הוא הפך למסגרת התיאורטית שבה ניתן, במאה שלנו ובמערב שלנו, לשחרר במידה מסוימת את המסמן. לא הייתי יכול איפוא לכתוב 'מיתולוגיות' חדשות בצורה שעיצבתי להן בעבר. אף-על-פי כן, מה שנותר, מלבד האויב הראשי (ה'נורמה' הבורגנית), זה השילוב ההכרחי של שני הגורמים: אין הוקעה בלי כלי ניתוח חד, ואין סמיולוגיה שאינה מקבלת על עצמה, בסופו של דבר, להיות סמיוקלסטיקה.
ר' ב'
פברואר 1970
ה ק ד מ ה
הטקסטים המובאים כאן נכתבו אחת לחודש במשך שנתיים, משנת 1954 עד שנת 1956, בצמידות לאקטואליה. ניסיתי אז לעיין באופן סדיר בכמה מיתוסים של חיי היומיום בצרפת. חומר הגלם לעיון זה יכול היה להיות מגוון מאוד (מאמר בעיתון, תצלום בשבועון, סרט, הצגה, תערוכה), והנושא - שרירותי מאוד: מדובר היה ללא ספק באקטואליה שלי עצמי. נקודת המוצא לעיון היתה על-פי רוב תחושה של קוצר-רוח נוכח תחפושת ה'טבעי' שהעיתונות, האמנות או השכל הישר העטו ללא הרף על מציאות, שאף כי היתה המציאות שבתוכה חיינו, היתה בה-בעת היסטורית לגמרי: במילים אחרות, קצתי בכך שלנגד עיני התרחש ללא הרף ערבוב בין מושגי הטבע וההיסטוריה, וביקשתי לשוב ולאתר בתוך התצוגה הדקורטיווית של המובן-מאליו את הסילוף האידאולוגי החבוי בה, לדעתי. מושג המיתוס נראה לי כבר מתחילה מתאים לתיאור הוודאויות המדומות הללו; באותה תקופה הבנתי את המילה במובנה המסורתי. אך משוכנע הייתי כבר בדבר אחד, שלאחר מכן ניסיתי להסיק ממנו את מלוא המסקנות: המיתוס הוא שפה. על כן, בעיסוקי באירועים המרוחקים לכאורה יותר מכל מן הספרות (קרב היאבקות חופשית, מנת תבשיל, תערוכת אמנות), לא ראיתי את עצמי חורג מאותה סמיולוגיה כללית של העולם הבורגני, שבצידה הספרותי טיפלתי במסותי הקודמות. ובכל זאת, רק אחרי שבדקתי מספר אירועים אקטואליים, ניסיתי להגדיר באופן שיטתי את המיתוס בן-ימינו: את הטקסט הזה קבעתי, כמובן, בסוף הכרך, מאחר שאין הוא אלא ארגון שיטתי של החומרים הקודמים. המסות האלה, שנכתבו חודש אחרי חודש, אינן מתיימרות להיות קשורות זו לזו בקשר של התפתחות אורגנית: הקשר ביניהן הוא של קביעות. שכן איני יודע אם אמנם, כדבר הפתגם, הדברים הנשנים וחוזרים מענגים, אך סבורני שלכל הפחות הם בעלי משמעות. ומה שחיפשתי בכל החומר הזה הוא דרכי מתן משמעות. האם אלה הן משמעויותי שלי? במילים אחרות, האם קיימת מיתולוגיה של המיתולוג? ללא ספק, והקורא יבחין מה מן העצמי שלי מונח כאן על כף המאזניים. אך למען האמת, איני סבור שיש להבין את השאלה כפשוטה. הדה-מיסטיפיקציה, אם להשתמש במילה שמתחילה כבר להתבלות, אינה פעולה המתבצעת מאיזה אולימפוס נישא. רצוני לומר, שאיני שותף לסברה המקובלת המניחה קיומו של ניגוד טבעי בין האובייקטיוויות של החוקר והסובייקטיוויות של הסופר, משל זכה האחד במתת ה'חירות', ואילו האחר ב'ייעוד' - היפים שניהם לטשטש או להשגיב את הגבולות האמיתיים של מצבם: אני רואה זכות לעצמי לחיות בשלמות את הסתירה של זמני, העושה את הסארקזם לתנאי לאמת.
גליון מס' 2 של המעורר מוקדש רובו ככולו לתרגום. הנובלה בארטלבי של הרמן מלוויל, קארל צ'אפק, רוברט ואלזר, פרנץ קפקא, זביגנייב הרברט, ויסלה שימבורסקה ועוד.
>>>
