 |
|
בבל , , 9/2/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
ההתחלה
מתוך מישל וולבק הרחבת תחום המאבק ביום שישי בערב הוזמנתי למסיבה אצל חבר לעבודה. היו שם בערך שלושים איש, כולם, בלי יוצא מהכלל, מנהלים בדרג הביניים של המישרד, בני עשרים וחמש עד ארבעים. בשלב מסוים מטומטמת אחת התחילה להתפשט. היא הורידה את הטי-שרט שלה, אחר כך את החזייה, אחר כך את החצאית, כל זה בתנועות מדהימות. היא נשארה בתחתונים זעירים עוד כמה שניות, ואז, כשכבר לא ידעה מה לעשות עם עצמה, התחילה להתלבש. זאת דווקא בחורה שלא שוכבת עם אף אחד. מה שמדגיש במיוחד את האבסורדיות שבהתנהגות שלה. אחרי כוס הוודקה הרביעית שלי התחלתי להרגיש רע, ונאלצתי להשתטח על מצע של כריות מאחורי הספה. קצת אחר כך באו שתי בחורות והתיישבו על אותה ספה. שתי בחורות ממש לא יפות, למעשה שתי קציצות מהמחלקה, שיוצאות לאכול ביחד וקוראות ספרים על התפתחות השפה אצל הילד, כל מיני דברים כאלה. מהר מאוד הן עברו לדון בחדשות היום, כלומר בבחורה מהמחלקה שבאה לעבודה בחצאית מיני, אבל ממש מיני, שמסתיימת מתחת לישבנים. ומה הן חשבו על זה? הן חשבו שזה בסדר גמור. צדודיותיהן הפכו לצלליות סיניות, מוגדלות באופן מוזר, ונדבקו לקיר שמעלי. נדמה היה לי שהקולות שלהן באים מגבוה, קצת כמו רוח הקודש. למעשה לא הייתי במיטבי, זה היה ברור. חמש-עשרה דקות הן האריכו בשיחתן הנבובה. על זה שזכותה המלאה להתלבש כמו שבא לה, ושאין לזה שום קשר לרצון לפתות את הגברים, ושהיא רק רצתה להרגיש נוח עם עצמה, למצוא חן בעיני עצמה, וכל זה. השריד האולטימטיבי, המדאיג, של קריסת הפמיניזם. ברגע מסוים אפילו הגיתי את המילים האלה בקול רם: "השריד האולטימטיבי, המדאיג, של קריסת הפמיניזם". אבל הן לא שמעו אותי. גם אני שמתי לב לבחורה הזאת. היה קשה שלא להבחין בה. וחוץ מזה, אפילו למנהל המחלקה היתה זיקפה. נרדמתי לפני סוף השיחה, אבל חלמתי חלום מעיק. שתי הקציצות עמדו שלובות זרוע במסדרון החוצה את המחלקה, והניפו את רגליהן כשהן שרות פה-אחד: "אם אני חושפת אחוריים זה לא כדי שאתה תִתח -- רמן אם אני מראה את השערות ברגליים זה כדי שאני אתפ -- נן!" הבחורה בחצאית המיני עמדה בפתח דלת, אבל הפעם היא לבשה שימלה שחורה ארוכה, מיסתורית ומאופקת. היא הביטה בהן וחייכה. על כתפיה עמד תוכי ענקי, שייצג את מנהל המחלקה. מדי פעם היא ליטפה את נוצות בטנו, בתנועה אגבית אך מנוסה. כשהתעוררתי, נוכחתי לדעת שהקאתי על השטיח. המסיבה התקרבה לסיומה. החבאתי את הקיא מתחת למצע הכריות, לאחר מכן התרוממתי בניסיון לחזור הביתה. ואז, גיליתי שאיבדתי את מפתחות המכונית שלי. |
|
סיפורה של העין הוא לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים. הסיפור שנפתח בעיירת-חוף צרפתית, ממשיך במדריד ובסביליה ומסתיים בגיברלטר, הוא גם מסע בעקבותיה של העין - מהעין ועד לתחת . >>> שנים של החרמה, נידוי, ובעיקר צנזורה, לא התישו את לואץ מגדולי הקולנוענים הבריטים, שמאז שנות ה- 60, אינו חדל להשמיע את האני מאמין החברתי והפוליטי שלו כנגד כל הסיכויים וכנגד דרישות הקופה. >>>
"תחילה זו רק מין לאות, עייפות, כאילו שמת לב פתאום שזה זמן רב, זה כמה שעות, אתה אחוז אי-נוחות זדונית, משתקת, בקושי מכאיבה ועם זאת בלתי נסבלת, התחושה המבחילה והחונקת שאתה נטול שרירים ועצמות, שאתה שק מלט המצוי בין שקי מלט. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
