מתוך חיילת אחת

אמא של אפרת פרקה את בתה בת השמונה–עשרה בשער הבסיס. “הכי חשוב שתדעי שאוהבים אותך,״ אמרה, פניה מאוכזבות. הקול השטוח גרם לאפרת זעזוע. “שלא תיכנסי בעמוד,״ אמרה לה. “חלילה,״ השיבה אמה ונסעה.
אפרת נותרה לבדה. בבטנה נפער חלל והיא כמעט התקפלה לשניים. למה שלא תיקח קו 61 לסבתא דבורה שגרה קרוב? אפרתי–נכדתי–האהובה תאכל ארוחת בוקר במרפסת. כשתסיים, יעמדו שני שוטרי משטרה צבאית מאחורי הדלת. הם יחזיקו צו ואפרת לא תוכל להציג פתק “נכדתי אינה חשה בטוב״. היא תובל לניידת ומשם למשפט צבאי בעוון נפקדות. בפעם הבאה תראה את סבתא בביקורי משפחות בכלא 400.
היא חצתה את השלט “ברוכים הבאים לבסיס תל השומר״. בכיתה י״ב היתה כאן פעמיים. בצו הראשון עברה מבדקים פסיכוטכניים. בצו השני אמרה בריאיון האישי שהיא רוצה לתרום למולדת.
במבדקי בריאות קיבלה פרופיל 97 עם סעיף עיניים. לאחר חודש קיבלה מכתב שהזמין אותה לגיבוש לקורס מ״כיות שייערך בבה״ד 12. המבדקים נערכו בחופשת הפסח ונמשכו שלושה ימים. אפרת שחררה שבויות ב״תפסוני״ והסתערה על יעד מבוצר ב״שני דגלים״.
החיילת באשנב לקחה והחזירה לה את תעודת הזהות ואת צו הגיוס בלי להרים את עיניה. “גיוס יולי 88. טירונות שלושה שבועות במחנה שמונים. חכי שיקראו בשמך.״ היא שמעה מחיאות כפיים ותשואות. מישהי חיבקה אותה ואמרה, “את לא תופסת? ניצלנו! מחנה שמונים זה קייטנה, בית הבראה. איזה מזל שלא שלחו אותנו לבה״ד שתים–עשרה.״
כששמה הוכרז הכניסה את תרמילה לתא מטען האוטובוס. ממושבה צפתה בהורים שחיבקו את בנותיהם דרך החלון. הנהג התניע את האוטובוס. במקום לצאת משער הבסיס, פנה פנימה, נסע עד שנפנופי הידיים האחרונים נעלמו ועצר. נאמר להן לרדת ולחכות. “אבל רק עלינו,״ חשבה.
הן ירדו לרחבה מרוצפת. “לא, אין צורך שתיקחו את התיקים, לא תזדקקו להם.״ סיפור ששמעה הבליח במוחה. יהודי קשיש יורד מהקרון באושוויץ. משקפיו נופלים. הוא פונה לחייל הגרמני, “אני חושש שאיבדתי את משקפי.״ החייל משיב, “אתה כבר לא תזדקק להם.״
“תזוזי כבר, אסטרו, אמרו להסתדר בטור.״ היא עמדה במגרש המסדרים. בקצהו ניצבו עצי אקליפטוס וביניהם צריפים מסוידים בלבן. חיילת עמדה בראש הטור ודיברה. “מה היא אומרת?״ שאלה אפרת. “היא אומרת,״ ענתה זו שלפניה, “׳שימו לב. אתן עומדות לעבור את שרשרת החיול׳.״ “ומה היא אומרת עכשיו?״ “היא אומרת ‘דממה שתהיה פה׳.״
הן הלכו בטור ועברו מצריף אחד לאחר. “עכשיו מקבלים מספר אישי,״ שמעה. “עכשיו דיסקית.״ “עכשיו מצטלמים.״ “עכשיו תעודת חוגר.״ ליד צריף המרפאה נוצרה התגודדות. אפרת הצטרפה לשורת בנות עם שרוול מופשל. רופאה תקעה מחט בכתפה ואחר כך הורתה לה לשכב על מיטה ולקבל חיסון בישבן. “לא לזוז, שהמחט לא תיגע בעצב וייגרם שיתוק.״ מישהי ניסתה לצאת. “מיידלע, זה שום דבר,״ תפסה אותה הרופאה, “עד החתונה זה יעבור.״
במרכז צריף האפסנאות עמדו תיבות קרטון עם פריטי לבוש. ענני אבק עלו מהרצפה. החיילת מההסבר הבלתי–נשמע על שרשרת החיול אמרה, “לרדת מהאזרחי, זריז.״ אפרת לבשה את המדים בצבע זית. היא הרגישה כאילו חנטו אותה בניילון. “דקרון. חזק, לא דוהה, לא מתקמט ולא לביש,״ אמרה זו שניסתה לברוח מהחיסון. עכשיו היתה במצב רוח מרומם. אפרת תהתה אם הזריקו לה סם ממריץ.
מדי השירות כללו שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים, יַרכִּית, חצאית, חגורה, כומתה, תג יחידה, תיק שחור שלרצועה שלו מוצמד פס צהוב מחזיר אור, זוג סנדלים שחורים, שלושה זוגות גרבי צמר אפורים עבים, סוודר וי, מעיל דובון, תחבושת אישית, זוג אטמי אוזניים וקיטבג שדמה לשק הפחמים מחנה׳לה ושמלת השבת.
לפני הגיוס התבקשה אפרת לקנות נעליים שחורות שישמשו כנעלי א׳. כעת הציגה קבלה כדי לקבל החזר. בתחנה האחרונה קיבלה מגבת רחצה משובצת בתכלת ולבן בגודל מגבת מטבח. וגם תיק כלי רחצה עם ערכת תפירה, סבון ושמפו זעירים. “צה״ל משקיע,״ אמרה מישהי.
אישה חייכנית בחולצה פרחונית ערכה שולחן בחורשה. “אני שולה,״ אמרה, “דודה של הוועד למען החייל.״ אפרת לגמה לימונדה קרה ופיזרה פירורי רוגלאך על מדיה החדשים. שולה הגישה לה מפית ודאגה שתשרוך את נעליה. היא נתנה לה “שי למתגייסת״. המתנה היתה סבון ושמפו נוספים. הפעם בגודל רגיל.
החיילת מההסבר אמרה, “האוטובוס מתעכב, המתנתם במגרש.״ אפרת השתרכה לרחבת המסדרים. היא ישבה על הקיטבג. טיפות זיעה נטפו ממצחה, נצצו על האספלט הרותח והתאדו. היא תהתה מה עלה בגורלו של התרמיל שהשאירה באוטובוס.
איש במכנסי פנסים אפורים, חולצת כפתורים קצרת שרוולים בצבע תכלת וכובע קסקט צץ במקום. על צווארו היתה תלויה מצלמה עתיקה. כמה מתגייסות נענו להצעתו “להנציח יום בלתי–נשכח זה.״ לצלם היו חמש תנוחות קבועות: נשענת באצבעות שלובות מתחת לסנטר על שולחן הפיקניק היחיד בחורשה; יושבת על הספסל ליד השולחן וחובקת ברכיים בהטיית ראש הצדה; מציצה מאחורי עץ; עומדת ומעליה הרקיע; וגולת הכותרת ־ מצדיעה לדגל, שבגלל הלחות הכבדה נצמד לעמוד. אפרת נזכרה במסגרת מוכספת מעלה אבק על הפסנתר. בתצלום משנת 64׳ נראתה אמה נשענת על עץ אקליפטוס ומריחה חמציץ.
הצלם הלך. אפרת והמתגייסות האחרות המשיכו לחכות. הן השתוקקו לעבור מהמגרש המסנוור לחורשה. לבסוף הוחלט על תזוזה של חמישים מטר לצל כי “אנחנו רכוש צה״ל ואסור שנתייבש.״
החיילת מההסבר חזרה אחרי שעתיים ואמרה, “דממה שתהיה פה. יש בלת״ם. אפשר ללכת לשירותים ולשק״ם. שתיים שיישארו לשמור על הציוד.״ אפרת שאלה, “מה זה בלת״ם?״ מישהי אמרה, “בלתי–מתוכנן.״
השק״ם היה מכולה ששיבצו בה דלת וחלון. בפנים חשו באוויר צונן. “מזגן. לא להאמין, יש כאן מזגן.״ חייל מאחורי אשנב אמר, “חנקתם ת׳חדר.״ מאחוריו היו קופסאות של טורטית, טעמי, אגוזי, טוויסט, מקופלת, שוקולד של ורד הגליל, במבה, ביסלי ובייגלה. בצד עמד מקרר שתייה. “שיואו, איזה זול פה,״ אמרה מישהי. “במחיר הזה אני קונה את כל השק״ם.״ היא קנתה עשר במבה ועשר מקופלת. “אני מפצה את עצמי,״ הסבירה.
כשחזרו ראו כמו בפאטה מורגנה את האוטובוס עומד במגרש. הנהג, אזרח עובד צה״ל, אמר, “לא כל יום אני מקבל נסיעה לתל השומר. היתה מכירה של דברי חשמל בשק״ם המרכזי, אז התעכבתי קצת.״
אפרת מצאה את התרמיל שלה. נהג האוטובוס השגיח על המאווררים שקנה במבצע. היעלמותו נסלחה. שירה של “הנהג שלנו חברמן, הוא יביא אותנו לתימן״ התחלפה ב״האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק.״ הזמרה המשיכה ל״קוראים לי קשקשתא״, “ברבאבא נולד בגינה״ ו״כולם הלכו לג׳מבו״. כמעט קטטה פרצה בין מעריצות ירדנה ארזי למעריצות עפרה חזה ־ “שלא תעיזי לדבר ככה על עפרה.״ סיעות נוספות התפצלו בין תומכות תיסלם לבנזין. אף אחת לא השמיצה את הסמית׳ס, הקיור, דפש מוד או אלפאוויל, כך שאפרת יכלה לצפות בדרך בלי להתערב. 
האוטובוס קרטע. אפרת חשדה שמדובר בטיולית משנות השבעים שהצבא החליט למחזר. ראשה נחבט במסעד המושב הנמוך. מתוך חלום שמעה, “ת׳שמעו קטע. אני נוסעת לירושלים ואיזה אחת עוצרת אותי, רוצה להגיע לבית קברות בהר הצופים. אמרתי, אין בעיה, עלי. אנחנו נוסעות, פתאום בשער הגיא אני רואה שהעיניים שלה מתהפכות והראש שלה מסתובב ו...״ הסיפור נקטע ב״איזה גרועה, גנבת את זה מ׳מגרש השדים׳.״
במושבים האחוריים החליטו לפתוח את השלל מהשק״ם. אחרי עשרים דקות של “תביאי ביס״ ו״תעבירי את הבמבה״ נשמעה חריקת בלמים. חמש–עשרה מתגייסות ירדו והקיאו בצד הכביש. שפתיה של דממה–שתהיה–פה נעו כממלמלת פרקי תהילים. לאחר שעה עצר האוטובוס. שלט התנשא מולן, “ברוכים הבאים למחנה 80״.
 

גירסה להדפסה