הרשו לי לפתוח בווידוי אישי. ישנו כתב-עת שאני נוהג לקרוא בדבקות מדי חודש בחודש, מן השורה הראשונה ועד לאחרונה, אף-על-פי שאיני מבין את כל הכתוב בו. זהו Scientific American. אני מתעדכן בחפץ לב וככל יכולתי במדע המודרני ובהתפתחויותיו. עמדתי ביחס למדע, אם כן, אינה שלילית. שנית, אני סבור כי ישנם דברים שאיבדנו, וייתכן שעלינו לנסות להשיבם, אף כי אינני בטוח כלל שבעולם הזה שבו אנו חיים, ובמסגרת החשיבה המדעית הזאת שבשביליה אנו אנוסים ללכת, נוכל בכלל להשיבם בשלמות, כאילו לא אבדו לנו מעולם. אך אנו יכולים בהחלט לנסות ולהיות מודעים להם, לקיומם ולחשיבותם. שלישית, תחושתי היא כי אין זה נכון כלל שהמדע המודרני מתרחק מהדברים האבודים הללו, אלא להפך, הוא מבקש דווקא לשלבם בשדה ההסבר המדעי. הקרע האמיתי, הפירוד האמיתי בין המדע למה שניתן אולי לכנות בשם "חשיבה מיתית", ולו לשם הנוחות המילולית, אף-על-פי שאין שם זה מדויק בתכלית, אירע במאות ה-17 וה-18. אז, בזמנם של בייקון, דקרט, ניוטון והאחרים, היה המדע אנוס לבנות עצמו כנגד הדורות הישנים של החשיבה המיתית והמיסטית. אז סברו כי המדע לא יוכל להתקיים אלא אם יתכחש לעולמן של התחושות, לעולם המראות, הריחות, הטעמים ושאר תפיסות החושים. העולם הנתפס, כך רווחה הסברה, הוא עולם האשליה, ואילו העולם האמיתי, המנוגד לעולם העדויות הכוזבות של החושים, הוא עולם התכונות המתמטיות, תכונות אשר בהן יכולה לאחוז רק התבונה לבדה. היה זה, כנראה, צעד הכרחי, שכן העבר מלמדנו כי הודות להפרדה חדה זו – הודות לפילוג זה, אם תרצו – הצליחה החשיבה המדעית לכונן עצמה. הרושם שלי (וכמובן, איני אומר דברים אלה כמדען, שהרי אינני פיזיקאי, ביולוג, או כימאי) הוא שהמדע של זמננו דווקא נוטה לאחות את הקרע הזה, ושנתוני החושים משולבים יותר ויותר במסגרת הסברים מדעיים כדבר-מה בעל משמעות, כאמת שניתן להסבירה. קחו למשל את עולם הריחות. נהגנו לחשוב כי הוא סובייקטיבי לגמרי, לחלוטין מעבר לאחיזת המדע. היום מסוגלים הכימאים לומר לנו שלכל ריח או טעם ישנו הרכב כימי ייחודי, והם יכולים אף למנות את הסיבות לכך שמנקודת המבט הסובייקטיבית ריחות מסוימים או טעמים מסוימים נראים לנו כבעלי מכנה משותף, ואילו אחרים נראים לנו כשונים בתכלית. ניקח דוגמה נוספת. מאז היוונים ועד למאות ה-18 וה-19 – ובמובנים מסוימים עד ימינו, התחולל ויכוח סוער על מקורם של המושגים המתמטיים, כגון מושג הקו, העיגול והמשולש. היו שתי תיאוריות עיקריות מסורתיות. הראשונה רואה בנפש לוח חלק, שלא כתוב עליו דבר מלכתחילה, ושכל הנכתב עליו נכתב מכוח הניסיון. על-פי תיאוריה זו אנו מצליחים להפשיט את מושג העיגול מכוח מפגש עם עצמים עגולים שונים, שאף לא אחד מהם עגול בשלמות. התיאוריה המסורתית השנייה מקורה באפלטון. הוא טען כי מושגים כגון העיגול, המשולש והקו הם מושלמים ומוּבְנִים בנפש מראשיתה. רק משום שהם נתונים בה כך, מסוגלים אנו להשליכם, כמו שנהוג לומר, על המציאות, אף-על-פי שהמציאות לעולם אינה מציגה לפנינו עיגול או משולש מושלמים. והנה העוסקים בחקר הנוירופיזיולוגיה של התפיסה החזותית מלמדים אותנו כי תאי העצב ברשתית ובשאר חלקי המנגנון שמאחוריה מתמחים בתפקידים שונים: ישנם תאים הקולטים אך ורק את הכיוון הישר, כלומר את האנך, אחרים רגישים לישרים אופקיים, אחרים לאלכסונים, יש בהם כאלו הרגישים אך ורק ליחס שבין הרקע והדמות המרכזית וכיוצא באלה. אני מפשט כאן במידה ניכרת עניינים סבוכים למדי, פשוט משום שאין לי שליטה מספקת באנגלית על-מנת להסבירם, אך המסקנה העולה מכל זה היא שהוויכוח שבין מצדדי הניסיון הנרכש למצדדי הידע המובנה מלכתחילה, בא על פתרונו במבנה מערכת העצבים; לא במבנה הנפש ולא במבנה הניסיון, אלא במקום כלשהו ביניהם, באופן שבו בנויה מערכת העצבים שלנו ובאופן שבו היא מתווכת בין הניסיון לנפש. נראה שעמוק בנפשי טבוע דבר-מה שבגללו תמיד נטיתי להיות מה שמכונה בימינו "סטרוקטורליסט". אמי סיפרה לי שעוד כשהייתי בן שנתיים, ועדיין לא מסוגל לקרוא, כמובן, טענתי בכל זאת בתוקף כי אני מסוגל לכך. כששאלו אותי מדוע, השבתי כי כאשר אני מתבונן בשלטי החנויות – למשל, boulanger (אופה) או boucher (קצב) – אני יכול בכל זאת לקרוא משהו שכן, כך הבחנתי, יש משותף לשמות מבחינה גרפית, ומשותף זה חייב היה לסמל את ה-‘bou’, ההברה הראשונה המשותפת ל boulanger- ול-boucher. קרוב לוודאי שאין בגישה הסטרוקטורליסטית שום דבר נוסף מעבר לכך: היא החיפוש אחר הקבוע, או אחר הרכיבים הקבועים שבין שלל ההבדלים השטחיים. כל חיי היה חיפוש זה מרכזי עבורי. תקופה מסוימת בילדותי היה ענייני העיקרי גיאולוגיה. גם בגיאולוגיה בעיית היסוד היא לנסות ולמצוא את הקבוע המשותף למגוון העצום של תוואי הנוף, כלומר להיות מסוגל להסביר אותם כתוצאת מספר סופי ומוגבל של שכבות ותהליכים גיאולוגיים. מאוחר יותר, כנער מתבגר, ביליתי הרבה מזמני הפנוי בשרטוט תלבושות ותפאורות עבור האופרה. גם שם הבעיה זהה – לנסות ולהביע בשפה אחת, שפת האמנויות הגרפיות והציור, משהו שקיים במוזיקה ובליברית, לנסות ולמצוא את התכונה הקבועה בקבוצה מורכבת של קודים (המוזיקלי, הספרותי, האמנותי). הבעיה היא למצוא את המשותף להם. אפשר לומר שזו בעיית תרגום, תרגום של המובע בשפה אחת – או, אם תרצו, בקוד אחד, אך המילה "שפה" בהחלט מספיקה כאן – לשפה אחרת. מה שמתרחש היום תחת הכותרת "סטרוקטורליזם" נתפס בעיני רבים כחדש בתכלית ואף כמהפכני. זוהי טעות על גבי טעות. ראשית, אפילו במדעי הרוח אין מדובר בשום פנים ברעיון חדש. אפשר בנקל לעקוב אחר התפתחותו של הרעיון מן הרנסאנס, דרך המאה ה-19 ועד לימינו. אך זו טעות גם בשל סיבה נוספת: מה שמכונה "סטרוקטורליזם" בבלשנות, באנתרופולוגיה ובתחומים שכאלה, הוא למעשה חיקוי חיוור של מה שעשו מאז ומתמיד ה"מדעים הקשים", כפי שמכנים אותם באנגלית. שכן המדע יכול להתנהל בשתי דרכים בלבד: באמצעות רדוקציוניזם או באמצעות סטרוקטורליזם. המדע הוא רדוקציוניסטי כאשר ניתן לבאר תופעות מורכבות במישור אחד על ידי המרתן בתופעות פשוטות יותר ברמות אחרות. למשל, ישנן תופעות רבות בחיים שניתן להאיר באמצעות רדוקציה לתהליכים כימו-פיזיקליים, וכך להסביר לא מעט, גם אם לא הכול. ואולם כאשר לפנינו מרחב תופעות מורכב מדי, כזה שאין שום דרך להחליפו במרחב תופעות מסדר נמוך ופשוט יותר, אזי הדרך היחידה לטפל בו היא באמצעות בחינת יחסיהם ההדדיים של התופעות, כלומר על ידי כך שננסה להבין מהי המערכת המקורית שהן מכוננות. וזה בדיוק מה שניסינו לבצע בבלשנות, באנתרופולוגיה ובתחומים אחרים. נכון הדבר – נאניש את הטבע לצורך הטיעון – שלרשות הטבע עומד רק מספר מוגבל של אופני התנהלות, ולכן שאופני ההתנהלות שבהם הוא עושה שימוש ברמה אחת, מן ההכרח שיידמו לאופני התנהלות שבהם הוא עושה שימוש ברמות אחרות. הקוד הגנטי הוא דוגמה מצוינת. ידוע לכול שכאשר עמדו הביולוגים והגנטיקאים בפני הבעיה של תיאור תגליותיהם, כל שיכלו לעשות היה לשאול מאוצר המילים של הבלשנים ולדבר במונחים של 'מילים', 'קטעי משפטים', 'דגשים', 'סימני פיסוק', וכיוצא באלה. איני מתכוון לטעון שמדובר באמת באותם הדברים עצמם [כלומר שמה שגילו הגנטיקאים היה באמת מילים וקטעי משפטים]. מובן שאין זה כך, אלא שמדובר כאן בשני מרחבי מציאות שונים אשר בשניהם צצה ועלתה אותה הבעיה. אין בדעתי לנסות ולבצע רדוקציה של התרבות לטבע, כמו שאנו נוהגים לכנות זאת באנתרופולוגיה, או לנסות ולנסח כאן איזו תיאוריה על אודות מהותם של הדברים, אלא רק להצביע על כך שיש דמיון צורני בין תופעות במישור התרבותי לאלו הנצפות בטבע. לכל הפחות יכולים אנו לזהות שאותה הבעיה, בעיה שלה אנו עדים במרחב התופעות הטבעיות, צצה ועולה גם במרחב התרבותי, אם כי ברור ששם היא מורכבת בהרבה, ושעל כן, על-מנת לנתחה זקוקים אנו לשימוש במשתנים רבים יותר. איני מנסה לנסח כאן איזו תמונת עולם פילוסופית, ואפילו לא לנסח תיאוריה. מאז ילדותי הטריד אותי דבר-מה, נכנה אותו האי-רציונלי, וביקשתי למצוא סדר מאחורי מה שנתון לנו כאי-סדר. רצה המקרה ונעשיתי אנתרופולוג, לא משום שהתעניינתי באנתרופולוגיה, אלא פשוט משום שחיפשתי דרך לחלץ עצמי מלימודי הפילוסופיה. רצה המקרה ובמסגרת הלימודים האקדמיים בצרפת של אותו זמן, האנתרופולוגיה לא נלמדה כדיסציפלינה הזכאית לקיום נפרד בזכות עצמה, וכך היה זה אפשרי עבור מישהו כמוני, שהכשרתו בפילוסופיה ועבודתו הוראת הפילוסופיה, לחמוק אל חיק האנתרופולוגיה. חמקתי לשם, ומיד ניצבתי בפני בעיה – ברחבי העולם נהוגים כללי נישואים רבים הנדמים כחסרי פשר לחלוטין. אך אם כללים אלה היו באמת חסרי פשר, כפי שאכן נדמו, אזי צריכים היו לצוץ כללים שונים לעמים שונים, גם אם מספרם אמור היה להיות סופי פחות או יותר. אבל אם אותו האבסורד מופיע שוב ושוב, ואבסורד נוסף מופיע אף הוא שוב ושוב, נראה שהתופעה שלפנינו אינה אבסורדית לגמרי. אחרת לא היתה שבה ומופיעה. זו היתה הנטייה הראשונית שלי, לנסות ולמצוא סדר מאחורי מראית האי-סדר. וכאשר, לאחר שעסקתי במערכות קשרי המשפחה [kinship] וכללי הנישואים, הפניתי את תשומת לבי, שוב במקרה לגמרי וללא כל כוונה תחילה, למיתולוגיה, שוב נתקלתי באותה הבעיה בדיוק. סיפורים מיתיים הם אקראיים, חסרי מובן, אבסורדיים, או לפחות נראים כאלה. למרות זאת נראה שהם צצים שוב ושוב בכל העולם. אם יצירה היא אך תוצאת מעוף הדמיון החופשי במקום כלשהו בעולם, אזי היא תהיה יחידה ומיוחדת – לא תמצאו את אותה היצירה במקום אחר. הבעיה שלי היתה לנסות ולברר אם ישנו סדר כלשהו מאחורי מראית האי-סדר הזאת. זה הכול. איני טוען כי ישנן מסקנות הנובעות מכך. אני סבור כי אין להעלות בכלל על הדעת משמעות בנפרד מסדר. אחד הדברים המשונים בסמנטיקה הוא שבכל השפה כולה אין כנראה מילה שקשה יותר למצוא מהי משמעותה מאשר המילה "משמעות". מה המשמעות של "בעל משמעות"? או "בעל כוונה"? נראה לי שהתשובה היחידה שאנו יכולים לספק לשאלה הזאת היא שהיות בעל משמעות זו היכולת של כל סוג שהוא של נתונים להיות מתורגם לשפה אחרת. איני מתכוון לשפה אחרת כגון צרפתית או גרמנית דווקא, אלא למילים שונות במרחב אחר. אחרי הכול, תרגום כזה הוא בדיוק מה שאנו מצפים לו ממילון – שייתן את משמעותה של מילה בעזרת מילים אחרות המתקיימות במרחב שונה מעט והן איזומורפיות למילה או לביטוי שאנו מבקשים להגדיר. ומהו תרגום בלא כללים? אי-אפשר להבין כלום בלעדי כללי תרגום, אי-אפשר להמיר מילה במילה או פסוק בפסוק. לדבר על כללים ולדבר על משמעות זה לדבר על אותו הדבר בדיוק. ואם נתבונן בכל מפעליה האינטלקטואליים של האנושות, במידה שתועדו ברחבי העולם, המכנה המשותף לכולם הוא שתמיד הביאו לעולם סדר כזה או אחר. אם עובדה זו מייצגת איזה צורך בסיסי של הנפש האנושית לסדר, הרי זה רק מכיוון שהנפש האנושית היא חלק מן היקום כולו, כלומר הצורך כנראה קיים מכיוון שישנו סדר ביקום ומכיוון שהיקום אינו כאוס.
מה שניסיתי לומר כאן הוא שהתחולל פירוד – פירוד הכרחי – בין החשיבה המדעית ובין מה שכיניתי פעם "הלוגיקה של הקונקרטי", כלומר הכבוד לנתונים שמספקים לנו החושים והשימוש בהם, בניגוד לשימוש בדימויים, סימבולים וכיוצא באלה. אנו עדים לרגע שבו ניתן יהיה, אולי, להתגבר על גורמי הפירוד הזה והוא יתבטל, שכן נראה כיום שהמדע המודרני יכול להתקיים לא רק בדרכו המסורתית, כלומר להתקדם הלאה והלאה אך רק במסגרת אותו ערוץ מוגבל; הוא יכול להרחיב את הערוץ ולכלול בו גם בעיות רבות אשר עד כה נותרו מחוצה לו. מבחינה זו, אני עשוי להיות נתון לביקורת כ'סיינטיסט', כמי שמאמין באופן עיוור בכך שהמדע יביא לפתרון הבעיות כולן. ובכן, מובן שאיני סבור כך, מפני שאיני יכול אפילו להעלות על דעתי שיבוא יום שכזה והמדע השלם יהיה בידינו. תמיד יהיו לפנינו בעיות חדשות, והן יצוצו, בלתי-צפויות, בדיוק בקצב שבו פותר המדע בעיות ישנות, בעיות שעד לפני מאה שנה או תריסר שנים נתפסו כפילוסופיות. תמיד ייוותר פער בין התשובה שהמדע מסוגל לספק לנו לשאלה החדשה אשר תשובה זו מעלה. ובכן אינני סיינטיסט במובן הנ"ל. המדע לעולם לא יספק לנו את כל התשובות. מה שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהעלות בהדרגה ובאטיות את מספרן ואת איכותן של התשובות שאנו מסוגלים לספק, ואת זאת, אני סבור, יכולים אנו לעשות אך ורק באמצעות חשיבה מדעית.
בספר זה יצר רולאן בארת סוג חדש-שנון, חריף ומעמיק- של ביקורת תרבות. עיקר ביקורתו נשאר שריר ותקף גם אחרי 40 שנה: הזיהוי וההוקעה הבלתי נלאים של תהליכי המיתולוגיזציה המוליכים אותנו בשווא בתחומים רבים ושונים.
"שני הספרים הם היסטוריה חדשה, חתרנית, מאתגרת, ששואלת שאלות חדשות ומציעה דרכי ניתוח שלא היו קודם. הם מתבוננים על תל-אביב בדרך שבה מיעטו להתבונן בה עד כה, ובכך חשיבותם. האחד מתחיל במקום שהשני מסתיים (ולהיפך).
>>>
