תמה ונשלמה בנייתו של גשר חדש בין שתי מדינות ריבוניות בארצות הברית: שעה לשאת דברים. שעה לדגלים, לתזמורות ולרטוריקה טכנו-תעשייתית בהגברה אלקטרונית. שעה לנאוּם בפני הציבור. הציבור מחכה. הגשר מקושט בדגלונים, בסרטים ובכרזות זרחניות, מוכן ומזומן. הכול ממתינים לפתיחה הרשמית, לנאום האחרון, לגזירת הסרט, לשיירת הלימוזינות. לאיש לא אכפת שלמעשה הגשר נמצא בשימוש מסחרי כבד זה חצי שנה. טורים ארוכים של מכוניות משתרכים מקצוות הגשר, קילומטר וחצי צפונה ודרומה, תחת עינם הפקוחה של שוטרי מדינה על אופנועים, גברים עגומי מבט וכבדים, עטויים מדי עור חורקים וקסדות לפיזור הפגנות, עונדים תגי מתכת, מצוידים באקדחים, במכלי גז מדמיע, באלות, במכשירי קשר. מלחכי הפנכה הנחושים, הרגישים והגאוותנים של הכסף והעוצמה. חמושים ומסוכנים. הציבור מחכה. מתבשל תחת הבוהק, מיטגן במכוניותיו הבורקות כחיפושיות תחת השאגה הרכה של השמש. זוהי שמש המדבר של יוטה-אריזונה, כדור בשר פלזמטי מהשאול שעלה השמימה. חמשת אלפי בני אדם מפהקים במכוניותיהם, מכווצים מאימת השוטרים ומשועממים עד מוות מדקלומי הפוליטיקאים. ילדיהם הצווחנים מתקוטטים במושבים האחוריים, גלידת "פריג'יד קווין" נוזלת מסנטריהם וממרפקיהם, מתנקזת לשלוליות בטכניקת השפיכה והנזילה בסגנון ג'ונסון פולוק על הרדיקלים החד-ערכיים של כיסויי הפלסטיק שעל המושבים. כולם סובלים בשקט, אך איש אינו מצליח לשאת את השאון רב-הדציבלים הנשפך ממערכת הכריזה. הגשר עצמו – קשת פלדה פשוטה, אלגנטית וקומפקטית – מוצק כעובדה מוצהרת, נושא על גבו את הסרט האקראי המורכב מאספלט, מדרכה, מעקים, מנורות בטיחות. כמאה ועשרים מטרים אורכו, והוא נמתח על פני ערוץ בעומק של יותר ממאתיים מטרים: גלֵן קניון. בתחתית הערוץ זורם נהר הקולורדו המשתחרר, מאולף ומבוית, מלועו של סכר גלן קניון הסמוך. מי הנהר האדומים-זהובים, שצבעם נתן פעם לנהר את שמו, זורמים עתה קרים, צלולים וירוקים, כצבעם של מים הנוזלים מקרחון. הנהר עצום, אך הסכר עצום ממנו. במבט מהגשר הוא נראה כמשטח קעור כביר ואפור, מצבור דומם ועיקש של בטון. סכר כבד, שמונה מאות אלף טונות של מוּצקוּת מוברגת אל תוך תצורת אבן-החול של נוואחו, הדבוקה זה חמישים מיליון שנה אל בסיס הסלע וקירות הקניון. הסכר – פקק, מחסום, טריז שמן – מעביר דרך סוללות וטורבינות את אונו של הנהר מוכה התדהמה. נהר שהיה פעם אדיר. היום הוא רוח רפאים. רוחות של שחפים ושקנאים מכות בכנפיהן מעל הדלתא המיובשת, אלף שש מאות קילומטרים מערבה מכאן. רוחות של בּוֹנים שוחות במעלה הזרם מתחת לפני המים הזהובים מטין. פעם נחתו כאן אנפות כחולות גדולות, קלילות כיתושים, רגליהן הארוכות מיטלטלות על שרטוני החול. חסידות החורש קרקרו בצפצפות. איילים הילכו לאורך חופי הקניון. מהאשלים נראו נוצותיהן של לבניות, מתנופפות בבריזת הנהר... הציבור מחכה. הדיבור נמשך, פיות עגולים רבים, דיבור אחד, וכמעט אף מילה אינה מובנת. נראה שבחוטי החשמל נכנס דיבוק. הרמקולים שחורים כפחם, רושפים מכַּנֵיהם שעל עמודי הפנסים שראשיהם מעוקלים כצווארי אווזים עשרה מטרים מעל הכביש, רועמים גיבוב מילים נטול משמעות כמו יצורים מהמאדים. שדים טכנוטרוניים מצייצים וממלמלים, משפטים שנוקים ופסקאות מפרפרות, הכול מהדהד כאחד בשאגתו החלולה של השלטון –
... מדינת יוטה הגאה [בלִייייייייפ!] שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקי [רוֹנק!] לקחת חלק בפתיחתו של גשר נפלא זה [בלִיייייייט!] המחבר אותנו אל מדינת אריזונה הגדולה, בעלת שיעור הצמיחה [יייייייייייייייייייייינג!] כדי לקדם ולהבטיח את המשך הצמיחה וה[רוק! יוק! ייייייינג! נייייייייייינג!] הכלכלית. העונג כולו שלי, אדוני המושל, להיות נוכח ברגע חשוב זה [רוֹוונק!] את שתי מדינות מדינותינו באמצעות הסכר האדיר...
מחכים, מחכים. הרחק, בעומק טור המכוניות, מעבר לטווח שמיעת הנאום ועיני השוטר, צופר אחד משמיע קולו. ושוב. צליל של צופר אחד יחיד. שוטר סיור אחד מתניע את ההארלי שלו בפנים זעופות ומשייט במורד הטור. הצפירה נפסקת. גם האינדיאנים מביטים ומחכים. על גבעה פתוחה מעל הכביש, בצד הנהר השייך לשמורה, התקבצה דבוקה לא-רשמית של בני יוט, פאיוט, הופי ונוואחו. הגברים והנשים נינוחים לצד הטנדרים הנוצצים שלהם, שותים טוקאי, נחילי הילדים שותים פפסי-קולה, וכולם לועסים סנדוויצ'ים של מיונז וקלינֶקס מלחם "ואנדר", "ריינבו" או "הולסאם". עיניהם של אחינו אדומי-העור האציליים משקיפות אל הטקס שעל הגשר, אך אוזניהם ולבבותיהם קשובים לקולותיהם של מֵרְל הגארד, ג'וני פֵּייצֶ'ק ותמי ויינֶט המגיעים אליהם באדיבות תחנת KAOS – כאוס! – השוכנת בפלאגסטאף שבאריזונה. האזרחים מחכים; הקולות הרשמיים השטוחים ממשיכים לזמזם אל תוך המיקרופונים דרך חוטי החשמל הרדופים והחוצה מתוך הרמקולים המרוטים. אלפי אנשים מכונסים במכוניותיהם המושבתות, כולם כאחד משתוקקים להשתחרר ולרוץ ראשונים אל עברה השני של קשת הפלדה – הגשר הנדמה קל כנוצה, החובק ללא מאמץ את תהום הקניון, שבמעמקיו דואות סנוניות. יותר ממאתיים מטרים מטה. קשה לתפוס את מלוא משמעותו של עומק כזה. כה רחוק מכאן נע הנהר וגועש בין סלעיו, עד ששאגתו עולה ונשמעת כאנחה. משב רוח קל נושא את האנחה למקום אחר. הגשר עומד ריק וחשוף פרט למקבץ המכובדים שבמרכזו, האנשים החשובים המכונסים סביב המיקרופונים ומחסום סמלי של סרטים אדומים, כחולים ולבנים המתוחים לאורך הגשר מעמוד לעמוד. הקדילאקים השחורים חונים בשני צדי הגשר. מאחורי מכוניות השרד, מחסומי העץ ומשמרות השוטרים הרכובים על אופנועיהם מונעים מההמונים לפרוץ. הרחק מעבר לסכר, למאגר המים, לנהר ולגשר, מאחורי העיירה פֵּייג', הכביש הראשי, האינדיאנים, הציבור ומנהיגיו, משתרע המדבר הסמוּק. חם שם בחוץ, תחת שמש יולי הקופחת – טמפרטורת הקרקע מתקרבת ודאי לשישים וחמש מעלות צלזיוס. כל היצורים בני-הדעת מצאו להם פיסת ארץ מוצלת או שהתחפרו במחילה קרירה. אף אדם אינו חי בשממה הוורודה הזאת, שאין בה דבר העוצר את המבט הנודד, פרסה אחר פרסה, על פני סלע וחול ועד לקירותיהם המאונכים של גבעות, הרים ורמות שטוחים כשולחנות. שום דבר אינו גדל שם מלבד משוכות מפוזרות של שיחי שיטה שחורים וקקטוס, ופה ושם ערער מרוט, מעוות, מעונה למראה. קצת שרעול מקושׂקשׂ, קצת גוֹטיֶירסיָה. שום דבר אחר. שום דבר לא זז מלבד מערבולת חיוורת, טורנדו קטן ושיכור של אבק שמתנדנד אל תוך עמוד אבן ומתפרק. אף עין אינה צופה בתקלה, מלבד זו של נשר המרחף על עמוד אוויר חם, אלף מטרים ממעל. לו היה מישהו מביט, אוכל הנבלות היה נראה לו כשוכן השחקים היחיד בסביבה. אך הוא אינו לבדו. מעבר לטווח ראייתה של העין האנושית החדה ביותר, אך בטווח עיניו שלו, נשרים אחרים ממתינים ומחליקים בעצלות באוויר. אם אחד מהם יאתר אי-שם מתחתיו משהו מת או גוסס ויצלול, יבואו אחריו האחרים מכל הכיוונים, משום מקום, ויתכנסו בראשים מורכנים ועיניים מצועפות סביב גופת האהוב. ובחזרה אל הגשר: תזמורות בתי הספר התיכוניים המאוחדות של קיינאבּ, יוטה ופייג', אריזונה, רצוצות אך נכונות לרצות, מגישות עתה את גרסאותיהן המלבבות לשירים הניפגש ליד הנהר? ופסים וכוכבים לנצח. הפסקה. מחיאות כפיים מתונות, שריקות, תרועות. ההמון המותש חש שהסוף קרב ובא, הגשר עוד מעט ייפתח. מושלי אריזונה ויוטה, גברים חסונים ועליזים בכובעי בוקרים ומגפי שפיץ, שוב צועדים בסך. כל אחד מהם מחזיק בידו זוג מספריים ענקי הבורק באור השמש. נורות מיותרות מבזיקות ומצלמות הטלוויזיה מתעדות את הרגע ההיסטורי. בעוד המושלים צועדים קופץ פועל מתוך הקהל, ממהר אל הסרט המתוח ועורך איזה תיקון של הרגע האחרון, קטן אך ללא ספק חשוב. הוא חובש קסדה צהובה המקושטת בסמלי הזיהוי של מעמדו: דגל אמריקאי, גולגולת ועצמות, צלב הברזל. על גב הסרבל המטונף שלו כתוב בצבעים זועקים המשפט: "AMERICA: LOVE IT OR LEAVE IT ALONE". הוא משלים את מטלתו ונסוג בחזרה אל מקומו בתוך ההמון חסר- הפנים. רגע השיא. ההמון מתכונן לשחרר תרועה או שתיים. נהגים מטפסים אל תוך מכוניותיהם. צלילי התנעה מכל עבר; המנועים פועלים. מילות סיום. שקט, בבקשה. "קדימה, חבוב. תחתוך אותו כבר." "אני?" "שניכם ביחד, בבקשה." "חשבתי שאמרת..." "בסדר, הבנתי. קח צעד אחורה. ככה?"
רוב הקהל שעמד לאורך הכביש לא היה בעמדה נוחה לתצפית על מה שקרה עכשיו, אך האינדיאנים שבמעלה הגבעה ראו הכול בבירור ממושב הכבוד שלהם. הם ראו את ענן העשן הקטן והשחור מתרומם מקצוות הסרט החתוך. הם ראו את מפץ הגצים שייצר הסרט הבוער לאורך הגשר כמו פתיל השהיה. המכובדים נסוגו אחור, והאינדיאנים ראו את ההתפוצצות הגדולה והלא בלתי-מתוכננת של זיקוקין דינור שזינבה בהם. מתחת לקפלי הבד החגיגיים התפרצו נרות רומיים, גלגלי קתרינה בוערים, נפצים סיניים ופצצות דובדבן. עד מהרה התרוקן הגשר מאדם, ופריחה של זיקוקין עלתה מהמדרכות. רקטות עפו באוויר והתפוצצו, הצדעות כסופות, פצצות אוויריות ונפצי M-80 התלקחו. דרווישים מחוללים עשויים עשן ואש המריאו ועפו, קיפצו ופקעו, נשכו בעקבי המושלים. הקהל, שהיה בטוח שהנה, זה רגע השיא, צהל כולו. אך השיא טרם הגיע. לא שיא השיאים. פתאום התרומם מרכז הגשר, כאילו חטף מכה בבטנו, ונפער בו קרע אכזרי בצורת זיגזג. דרך הסדק האבסורדי הזה, העקום כברק, התרוממה להבה אדומה עצומה, ומיד אחריה עלה קול כעין שיעול ענקי, שיעול רועם ומרעיד של חומר נפץ איכותי שזעזע את קירותיו החוליים, המונוליתיים, של הקניון. הקשר הפיזי בין שני חלקי הגשר ניתק והוא נפתח כמו פרח. שברים ומקטעי-גשר החלו להתקפל, לצנוח, לשקוע וליפול ברפיון אל תוך התהום. חפצים מנותקים – מספריים מוזהבים, מפתח שוודי, שני קדילאקים ריקים – גלשו במורד המדרון המבהיל שהיה פעם כביש והמריאו בתנועה מסולסלת אל תוך החלל. לקח להם זמן רב ליפול, וכאשר נחתו סוף-סוף על הסלעים ובנהר הרחק למטה, רעש החבטה הדהד בקושי אפילו באוזניו של המאזין הקשוב ביותר. הגשר לא היה עוד. בשני צדי הקניון עוד נתלו שברים מקומטים והצביעו זה לעבר זה כמו אצבעות כפופות הרומזות על רצון לגעת אך נטולות כוח להגשימו. ענן נוצה מאובק התרחב מעלה-מעלה מעבר לסלעי סף התהום, בעוד חתיכות אספלט ובטון, מכיתות ורסיסים מפלדה ועמודי חיזוק המשיכו ליפול בכיוון ההפוך ולהיבלע, מטרים רבים מתחת, בתוך הנהר המוכתם אך השלֵו כתמיד.
בצד היוטני של הקניון, קבוצה המורכבת ממושל, מנציב כבישים ומשני בכירים במשרד לביטחון הציבור צעדה דרך ההמון אל עבר הלימוזינות הנותרות. הם נועדו בפנים חתומות מזעם תוך כדי הליכה. "זה התרגיל האחרון שלהם, מושל, אני מבטיח." "נראה לי ששמעתי כבר את ההבטחה הזאת, קראמבּוֹ." "זה לא היה התיק שלי אז, המפקד." "אז מה. אז מה אתם עושים עכשיו?" "עלינו עליהם, המפקד. יש לנו מושג מי הם, איך הם פועלים ומה הצעד הבא שלהם." "אבל אין לכם מושג איפה הם." "לא כרגע, אדוני. אבל אנחנו מתקרבים." "ומה בדיוק הולך להיות הצעד הבא שלהם?" "אתה לא תאמין." "ובכל זאת?" הקולונל קראמבו הפנה את אצבעו מזרחה, הצביע על הצעד הבא. "הסכר?" "כן, המפקד." "הסכר? לא יכול להיות." "כן המפקד, אנחנו די בטוחים שכן." "לא סכר גלן קניון!" "אני יודע שזה נשמע מטורף. אבל זה מה שהם מתכננים."
בה בעת, גבוה בשמים, הנשר שנראה בודד מגביה במעגלים עצלים את מעופו ומהרהר בתמונה השלווה שמתחתיו. הוא מביט על הסכר המושלם. הוא רואה את הנהר החי במורד, ומעל הסכר את האגם המסוגר, המאגר הרגוע שבמימיו משחקות סירות המנוע כמו חרקי מים. ברגע זה ממש הוא רואה איך מסתבכים חבלי הגרירה של זוג שעושה סקי מים ואיך הם נבלעים תחת הגל. הוא רואה את ניצוץ המתכת והזכוכית על שביל האספלט שבו שורות פקוקות אינסופיות של מכוניות מעלות אדים זוחלות הביתה לקיינאבּ, לפייג', לטוּבּה סיטי, לפֶּנגוויץ' והלאה משם. בשולי עינו הוא קולט את הערוץ האפל של הקניון הגדול, את שיירי הגשר המרוסקים, את עמוד העשן והאבק הגבוה והצהוב הממשיך לעלות אט-אט ממעמקי הבקע. כמו אות עשן בודד, כמו סמל דומם לאסון, כמו סימן קריאה נדהם ואילם המסמן "הפתעה!" נתלה עמוד האבק מעל המישור הצחיח, והצביע מעלה אל הרקיע ומטה אל מקום הקרע הקמאי, אובדן החיבור, המקום שבו לא רק החלל אלא הזמן עצמו נפרם מתפריו. השתהה, התפוגג, התקפל, התנתק. והתמוטט. תחת עין הנשר. אין לזה שום פשר, זה לא משהו שאפשר לאכול. תחת אותה עין רחוקה אחרונה, מתנוצץ בוהק נוזלי בסוף מערב, הרחק מעבר למשמעות של אבק ותכלת, נותר כשהיה...
מוזר לחשוב עליו עכשיו, מסתתר בקניונים המסתוריים של רמת הקולורדו כמו איזה מחפש-זהב בודד מספר של ב' טראוֵון. אדוארד אבּי – גרום, מסוקס, ופרוע בקפידה עד לקצה זקנו המדובלל והלא-אופנתי – הציג את עצמו במשך יותר משלושים שנה כשומר הראש של המערב האמריקאי הצחיח.
>>>
