מתוך חיי בְסי-איי-אי

כמו כל דבר אחר בצרפת, גם שדות התעופה היו סגורים. טסתי לבריסל, שכרתי חיפושית, דחפתי לתוכה ארבעה מכלים של עשרה ליטרים בנזין והגעתי לפריז למחרת אחר הצהריים. מדירתי ברחוב וַארֵן שמעתי פיצוצים; מאוחר יותר למדתי שמקורם ברימוני ההלם של המשטרה, אבל זה בהחלט נשמע כמו מלחמה. צלצלתי לחברים. במזל תפסתי בבית את שרה פּלימְפּטוֹן, שהסכימה לאסוף אותי ולערוך איתי סיור. זו לא היתה מלחמה, אלא מעין פסיכודרמה אזרחית מופרעת, שכל עוד נמשכה היתה מהפכת תרבות אמיתית – ללא ספק אלימה, אך מסעירה מאוד.

שבוע קודם לכן השתלטה חבורה של סופרים במינוי עצמי על הוטל דה מַאסַה ברחוב פוֹבּוּר סן-ז'אק, נכס אלגנטי שבו נהגה להתכנס ה"סוֹסְיֵיטֶה דֶה ז'וֹן דֶה לֶטְר" (אגודת הסופרים הצרפתית) הנודעת. הדיירים החדשים הקימו בקומת הקרקע את "איגוד הסופרים". עד מהרה צורפתי לשורותיו וכך הפכתי (עם כל הכבוד לסטיבן ספנדר) לחבר דובר האנגלית הראשון באיגוד. לא עשינו הרבה מלבד לדבר, אבל גם בכך היתה תועלת – זה סיפק תעסוקה לכמה עשרות אינטלקטואלים בורקי-עיניים בזמן שהסטודנטים והפועלים הזיזו עניינים.

שוחחנו והתווכחנו על נושאים כמו: איך ישתלבו הסופרים בחברה שינהיג מעמד הפועלים? האם עולם המו"לות המסחרי יכול להיות הוגן? לפעמים דנּו בעמדה שעלינו לנקוט לאור ההתפתחויות האחרונות, ואז נטפו הוויכוחים ארס. רובנו הגדול תמך בתנועת הסטודנטים והפועלים, אך מיעוט קטן וקולני שהלך בעקבות המפלגה הקומוניסטית הצרפתית התנגד לה בכל תוקף. המיעוט כלל את חברי המערכת של כתב העת Tel quel ואת פול תֵבֵנֵן (שהיתה פעם חברתו לחיים של אנטונן אַרְטוֹ); בראש השוללים עמד פיליפ סוֹלֵרס, עורך Tel quel.
בתקופה ההיא כבר עיצב סולרס את הפרסונה הספרותית המיוחדת במינה שלו: עורך ססגוני; מבקר מבריק; למעט העניין הנלהב שלו בארוטיקה, חסר עקביות במפגיע בדעותיו; וגם קנאי, פרנואיד, שתלטן כפייתי.

בליל 24 במאי נטשה הקבוצה של סולרס את ישיבת האיגוד לאחר שהפסידה בהצבעה. לאחר מכן סולרס חזר לשם לעתים קרובות לבדו ושוחח איתנו באופן נינוח למדי. ערב אחד מוריס רוֹש ואני הצטרפנו לקבוצה בבית קפה סמוך. ישבו שם חברתו של מוריס, ויוֹלַאנט דוֹ קַאנְטוֹ, סולרס, וז'אן-פייר ומארי-אוֹדיל פֶה. בשלב מסוים הבעתי את צערי על כך שהצרפתית שלי לא טובה יותר, ושעקב כך איני יכול להיענות להצעתה הנדיבה של קלאריס פרַאנסִיוֹן לטפל בארכיון של האיגוד. סולרס נתן במוריס מבט שכמו אמר, "ואתה טוען שהוא לא מרגל?" (אכן היה בינינו מרגל. מארי-אודיל תפסה אותו מדבר בטלפון בחדר אחורי, משתמש בביטויים כמו "אַר-שתיים-אֵם לשלוש מאות ושש-עשרה"). יומיים לאחר מכן סיפר לי ז'אן-פייר שסולרס עשה לו מנהג להזמין חברי איגוד לטיולים בגינה ולספר להם שאני איש סי-איי-אי. אז אני לקחתי אותו לטיול ושאלתי אותו איך הוא מעז לדבר שטויות כאלה. מרסלֵן פְּלֵנֶה, מזכירTel quel וחבר שלי, יכול להעמיד אותו על טעותו. סולרס נסוג: הוא רק חזר באוזני אחרים על מה ששמע מלוריו. הוא הבטיח לא להזכיר שוב את הנושא; הוא עמד במילתו.

במשך שלושה שבועות נסחפתי בהתלהבות הכללית, והגילוי ששותפי להתלהבות מסוגלים לפקפק במניעי פגע בי. למרבה השמחה, אף אחד מהמעורבים במאי 1968 לא התעניין במיוחד במעשיו של סופר אמריקאי לא מוכר. אפילו לא מישל לוריו: הוא התנהג בהיגיון עקבי כל כך, שבסופו של דבר הפסקתי לנטור לו טינה.
ואז נגמר מאי, ואני נותרתי מאוכזב ומבולבל. זה היה בלבול מוכר; חוויתי אותו לראשונה שלוש שנים קודם, במרחק אלפי קילומטרים מהוטל דה מאסה.

הארי מאת'יוס חיי בסי-איי-אי: הפתיחה

את היותה בתו הלא החוקית של נצר למשפחת אורסיני לא ניתן היה להוכיח או להפריך; אבל העיניים הכהות והבורקות האלה, גון העור השחום הזה, הסגירו את הדם האיטלקי שבעורקיה. >>>

הארי מאת'יוס חיי בסי-איי-אי, 2

באותו בוקר ברחוב באק, אנדרה נתנה אישור רשמי למה שעד כה חשבתי שהוא בגדר שמועה בלבד. הפעם הראשונה שבה תויגתי כסוכן בפריז היתה ב-1967, בפתיחת תערוכה בגלריה בגדה השמאלית. סופר בשם מישל לוֹריוֹ התווכח איתי. הוא התרגז ופתאום צעק: "כולם יודעים שאתה בסי-איי-אי. >>>

הפרדס (אני זוכר את ז'ורז' פרק) II

קטעים נוספים מהספר "הפרדס" >>>

הפרדס (אני זוכר את ז'ורז' פרק)

מבחר קטעים מ"הפרדס (אני זוכר את ז'ורז' פרק)", ספר שכתב הארי מאת'יוס על פי הנוסח של ספרו של ז'ורז' פרק "Je me Souviens". >>>

יואל כהן המתריע מדימונה

ב-26 באפריל 1986 הותכה ליבת הכור הגרעיני של צ'רנוביל שבברית המועצות לשעבר, וגרמה לתאונה הגרעינית והסביבתית החמורה ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. כמה חודשים אחר כך, ב-5 באוקטובר 1986 פרסם הסאנדיי טיימס הלונדוני כתבה על תוכנית החימוש הגרעיני של ישראל. >>>

גירסה להדפסה