מתוך מוטי

הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. אתם המבצעים והקהל גם יחד, וכל זה כבר יצא משליטתי. לכן אני יכול רק לבקש לקרוא בשימת לב, ולפחות רק לא באדישות מוחלטת. אפילו בחדווה בפסקאות הראויות לכך. מבחינתי עכשיו זה היינו הך. את רובכם בין כה וכה איני מכיר ולא אכיר אף פעם, ואם תמותו (ואפילו באמצע פרק) לא אדע מזה בכלל.
כן. ככה זה. בעינינו אנחנו חשובים מאוד, אך בשביל רוב האחרים מותנו לא יהיה אפילו ידיעה שולית במקומון. יש אנשים שפעם בשבוע לפחות חלפנו זה על פני זה ברחוב. כמה מהם כבר מתו, זה בטוח, ואנחנו כלל לא שמנו לב. וככה גם אנחנו, יום אחד, והיעדרנו לא מורגש אצל הנשארים ללכת ברחוב בערב, בטיול עם כלב או בדרך אל פח הזבל עם שקית גדולה.

ומשום כך הפשטות. משום כך. לכן כמעט אין משחקים כאן, לא הטעיות, שום ערמומיות אין בספר הזה. אני לא מתמרן. הכל פשוט-פשוט. הכל על השולחן. הקלפים על השולחן, המפה על השולחן, הכל על השולחן, תפתחו את המקרר, לא נשאר שם כלום, הכל על השולחן, הכל, תסתכלו מתחתיו, גם שם אין כלום, הכל על השולחן והשולחן באוויר עומד.

לייקה (1957-1954), כלבת הרחוב המוסקבאית שנשלחה לחלל בלוויין הסובייטי ספוטניק 2 ב- 3 בנובמבר 1957.

אסף שור מוטי (12)

כמה גדול הצורך להאמין, אפילו לדעת בוודאות, שיש שם מישהו מעלינו שמשגיח, שקובע, שפוקח עין צופיה על כל המעשים. לדעת שיש אבא, אפילו אבא רע, רק שיהיה. >>>

סיגל

אבל אני, אני סיימתי. עכשיו ממש סיימתי. הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה. אני רוחץ את ידי ממנו. אני רוחץ את ידי אף שאי-אפשר. אף שאסור. הרי הכול כאן נעשה בכוונה. אולי לא בחוכמה, נכון, אבל בהחלט בכוונה. >>>

עמרם

אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה.

ברומן אחר יכלו עמרם ואביחי להיות חברים. ברומן הזה הם מכסים את פניהם ויוצאים אל הלילה.
עמרם שבוי באהבתו לתקוה, בתו היחידה, המתאהבת בצעיר בן גילה. >>>

אלמוות

זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר. משום שישנה לא אמרה. >>>

אהרן, סיפור ספציפי

סיפור קצר מאת אסף שור שהתפרסם לראשונה בגליון מס' 2 של כתב העת "מטעם". >>>

בן ורד כלבי קיץ

קיץ אחד באמצע שנות התשעים. עולם קטן בשולי הכרך, תחום בין כבישים סואנים, לרגלי הר זבל, בצל מטוסים שממריאים ונוחתים.
סְקַרְזִ'יסְקוֹ קַמְיַאנָה ערירי תמהוני, כבר חמישים שנה בארץ, אבל העברית בפיו עדיין שבורה. ילדי הרחוב העניקו לו את הכינוי "מַסֵּכוֹנֶת". >>>

איימי בלום האהבה ממציאה אותנו

זהו סיפורם של אשה אחת, אליזבת טאוב ושל שני גברים, מקס והאדי והיחסים בינהם הנפרשים על פני 30 שנה. הזמן זורם במעגלים שהולכים ומתרחבים, ובתחנותיו הגבורים נפגשים, נפרדים, עוזבים, אובדים ונפגשים שוב. >>>

איימי בלום בדיוק כפי שאני

לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. >>>

ר.ק. נראיין לחכות למהאטמה - פרק ראשון

אמו, שמתה בשעה שילדה אותו, ואביו, שנהרג במסופוטמיה, יכולים היו להיות מבחינת שְרִירַאם דמויות מן האגדות. מכל מקום, לקיומה של אמו היתה לו ראיה מוחשית בדמות תצלום נתון במסגרת, שבמשך שנים התנוסס על הקיר במקום גבוה מדי, כך שנבצר ממנו לראותו. >>>

גירסה להדפסה