ג'וֹשוּ אמר: "... אם תישָאל, 'מה מלמד ג'וֹשוּ?' אמור רק, 'כשקַר – קר, כשחם – חם'".
מורה הזֶן היפני הגדול דוֹגֶן הכריז ש"לא היה ג'וֹשוּ לפני ג'ושו, ולא היה ג'ושו אחרי ג'ושו". חוקר הזן סוזוקי נהג לומר שמכל הכתבים הקלאסיים של הזן, ספר אמרותיו של ג'ושו הוא הקרוב ביותר ללבו. ג'ושו, אחת הדמויות המרכזיות בזן (צ'אן) הסיני, היה בלי ספק המורה החריג ביותר בהיסטוריה של הזן. זן, כפי שביטא אותו ג'ושו, הוא רדיקלי, קיצוני, ולפעמים אפילו אלים. אני מאמין שהוא שונה למדי מהזן המוכּר במערב מכתבי זן אחרים. ג'ושו נולד בשנת 778 לספירת הנוצרים, בצפון סין. לא הרבה ידוע על ילדותו, אבל אחד המקורות מציין שכילד אהב ג'ושו את הבדידות ושהוריו התנגדו שיהפוך לנזיר. האפיזודה הראשונה על אודותיו, המתועדת באופן מפורט, היא פגישתו הראשונה של ג'ושו בן השבע-עשרה עם מורה הזן ננסן:
ננסן, ששכב על מיטתו בחדרו, ראה את ג'ושו מתקרב ושאל, "מהיכן אתה מגיע?" ג'ושו ענה, "ממקדש זוּיזוֹ" ["צורת האושר"]. ננסן שאל, "האם ראית את צורת האושר?" ג'ושו אמר, "את צורת האושר לא ראיתי; את בודהא שוכב – ראיתי". בתגובה נעמד ננסן ושאל, "האם יש לך כבר מורה?" ג'ושו ענה, "יש לי". ננסן שאל, "מי הוא המורה שלך?" ג'ושו השיב, "למרות ששיאו של החורף כבר חלף, עדיין קר מאוד. האם אוכל להציע, מורי, שתדאג היטב לגופך?"
בתיעוד הראשון ממש של אמרותיו של ג'ושו אנו יכולים כבר להבחין במאפיין החזק ביותר של אישיותו: התיעוב שלו למופשט. בהיסטוריה הארוכה של הזן לא נוכל למצוא שום מורה אחר שהיתה לו אמונה כה מועטה בָּ"אמת" ואמונה כה רבה בָּאדם. "אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה", אמר ג'ושו, "הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה; אם האדם הלא-נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא-נכונה". כשנשאל מהי "מילתו", ג'ושו אמר, "אין אפילו חצי מילה". כשנשאל עוד, "מורי, אבל האם אינך כאן?", אמר, "אינני 'מילה'". שני מקורות מציינים שג'ושו למד מעט מאוד בודהיזם לפני שהצטרף אל ננסן. אין שום סימן שג'ושו עסק מעולם בלמדנות או שהרצה בעניינים הנוגעים לתורה הבודהיסטית, בקיצור או באריכות. הוא מתואר במקרים רבים כשהוא עוזב התקהלות של נזירים שהגיעו להאזין לדרשתו, מבלי שיאמר מילה אחת; או כשהוא משתיק נזיר שניגש לשאול שאלה. מכל מקום, אין זאת אומרת שג'ושו לא היה בקי היטב בבודהיזם. באמרותיו אפשר למצוא ציטוטים מרוב המקורות הבודהיסטיים הקלאסיים. אין גם ספק שג'ושו הושפע עמוקות מהמחשבה הדאוֹאיסטית. לא רק שהוא מצטט את לאו-דזה ואת ג'ואנג-דזה – רבות מהערותיו על עניינים בודהיסטיים נאמרות מתוך הלך רוח דאואיסטי. ג'ושו נשאר עם ננסן למשך ארבעים שנה. מהדיאלוגים המתועדים בספר הזה אפשר לחוש ששררה הבנה עמוקה בין השניים. כשננסן נפטר (בשנת 834 לספירה), ג'ושו היה בן חמישים ושבע. הוא נשאר במנזר של ננסן, מתאבל, למשך שלוש שנים נוספות. אז, בגיל שישים, ג'ושו נטל בקבוק מים ומקל הליכה ועזב לעשרים שנות נדודים. המקורות מציינים שבעת עזיבתו נדר ג'ושו נֶדֶר: "אפילו יהיה זה ילד בן שבע, אם יהיה גדול ממני, אלך בעקבותיו ואתחנן ללמוד ממנו. אפילו יהיה זה אדם בן מאה, אם יהיה פחוּת ממני, אלך בעקבותיו ואֲלמד אותו". בשנות הנדודים האלה, ג'ושו פגש ברוב מורי הזן של זמנו. רבות מפגישות אלה מתועדות בספר הזה. בגיל שמונים השתקע לבסוף בכפר הולדתו במחוז ג'וֹ. למרות שג'ושו חזר וטען שאין לו דבר ללמד, נזירים והדיוטות, אנשים פשוטים ושליטי המדינה, באו לשאול אותו שאלות, להאזין לדבריו, או רק כדי להביט בו. חלקו הגדול של הספר הזה כולל את אמרותיו של ג'ושו מן השלב האחרון של חייו, שנמשך יותר מארבעים שנה. ג'ושו נפטר בשנת 897 בגיל מאה ועשרים. מהו המסר של ג'ושו? המסר של ג'ושו הוא שאין שום מסר: שהעולם על כל דבריו השונים אינו "טוב" או "רע", לא "קדוש" או "טמא" – אין הוא שום דבר מעבר לעצמו. "אני ניגש היישר ללב העניין", אמר ג'ושו. הוא נשאל שוב ושוב מהו לב העניין, ואומר שהוא נמצא "ממש מול העיניים": "זהו עץ האלון בגן הקדמי"; "רגל הכיסא"; "הקומקום שנחרך..." תודעתנו מורגלת להגיב לדברים במונחים של הבחנה וזיהוי. ברקע התהליך התודעתי הזה נמצאת הדעה הקדומה לפיה מעבר לקיומם הפשוט של הדברים ישנה "מהות", ומעבר לחזותם יש "משמעות". אבל ברגע שנבין שקיומם של הדברים הוא הוא מהותם, מה נותר עוד להבין? בחיפושינו אחרי "משמעות" ניסינו כמעט כל תשובה אפשרית זולת התשובה הפשוטה והברורה ביותר: שמשמעותם של הדברים היא הדברים עצמם. הכול קיים, כל עוד אי אפשר להכחישו. מכל מקום, סיבת קיומו אינה שוכנת בשום דבר אחר, ולא בשום עיקרון או אמת מעבר לדבר עצמו. מהותו של דבר היא שום דבר, מאומה. כך, כשג'ושו נשאל "מיהו ג'ושו?" הוא אומר, "השער המזרחי, השער המערבי, השער הדרומי, השער הצפוני", כיוון שלערים סיניות בעת העתיקה היו שערים בכל ארבע רוחות השמים ויכולת להיכנס בכל מקום ולעזוב בכל מקום. מכל מקום, אין משמעות הדבר שאין ג'ושו בנמצא. כאשר, בהזדמנות אחרת, ג'ושו נשאל "מיהו ג'ושו?" הוא אומר, "איכר". וזה במקרה מה שהוא – איכר סיני. כשג'ושו נשאל על האדם "הטהור", הוא עונה, "אין מקום בביתי לנָבָל שכזה". מדוע יהיה מישהו "טהור יותר" מאשר היה מלכתחילה? וכשהוא נשאל על "הבודהא הגבוה מכולם" הוא מצביע אל השדה ואומר, "זה שנוהג את שווריו – הוא האיש". ג'ושו מתעב רעיונות מופשטים כמו "הדרך" (דאו), "האמת" או "בודהא". עוד בהיותו נזיר צעיר הוא שואל את מורהו ננסן מהי "הדרך". ננסן עונה: "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החמצת אותו". שנים רבות לאחר מכן, כשנזיר צעיר הגיע ממרחקים כדי לשאול את ג'ושו על "תורתו", ג'ושו השיב, "זה עתה נכנסת בעד השער. ובכן, הרשה לי לירוק בפרצופך". מעשה שנראה כמו גסות שלא תאומן מצדו של המורה הוא, למעשה, דרך נדיבה מאוד לגרום לנזיר להבין שאין שום תורה. כל תגובה פחות קיצונית היתה עלולה להטעות את הנזיר ולגרום לו להאמין שהכחשת התורה היא בעצמה סוג של תורה. מה, אם כן, אלה המחפשים הארה אמורים לעשות? ג'ושו עונה לשאלה הזאת באחת משיחותיו:
נזיר שאל, "כשאני שואף להיעשות בודהא – מה אז?" ג'ושו ענה, "הצבת לעצמך משימה נכבדה, הלא כן?" הנזיר אמר, "כשאין שום מאמץ – מה אז?" ג'ושו אמר, "אז אתה כבר בודהא".
אחת היא מה היו ההשפעות התרבותיות שעיצבו את תודעתו של ג'ושו, אי אפשר, ולא כדאי, לגשת אל אמרותיו כאילו היו "שיטה" פילוסופית או אפילו אנטי-פילוסופית. כל אחת מארבע מאות חמישים ושמונה האפיזודות מחיי ג'ושו המתועדות בספר הזה היא הבעה ישירה של דרכו. אם כמה מהן נראות מוזרות, הרי זה משום שדרכו היא פשוטה וברורה בתכלית, עד שאנו מתקשים להבינה. עלינו לזכור שג'ושו אומר את שהוא אומר בלי שום "סיבה" מיוחדת. לכן אין צורך מיוחד "להבין". כשלושים או ארבעים מאמרותיו של ג'ושו המופיעות בספר הזה תורגמו קודם לשפות המערב. אבל זוהי הפעם הראשונה שחיבור זן קלאסי זה תורגם בשלמותו. תרגומי מבוסס בעיקר על טקסט סיני מן המאה ה-12, קוֹסוֹנשוּקוּגיוֹ, הכולל את אמרותיהם של מורי זן שונים. הוא נערך לראשונה על ידי מורה זן מקיוטו, מוּנצ'קוּ דוֹצ'וּ (1745-1653). המהדורה שנעזרתי בה לתרגום זה הוכנה על ידי פרופסור ינגידה סייזן ופורסמה ב-1973 בהוצאת צ'וּבּוּן. כמו כן התייחסתי גם לג'וֹשוּזֶנג'יגוֹרוֹקוּ (נערך בידי סוזוקי דייסֶצוּ ואזיקוּרי ריוּמין, ופורסם בהוצאת שונג'ו ב-1969). מקור זה מבוסס על כתב יד סיני אחר, קוֹסוֹנשוּקוּגוֹרוּקוּ. שני המקורות הסיניים אינם שונים בהרבה זה מזה. ניסיתי להפוך את התרגום לבהיר ככל האפשר עבור הקורא המערבי. לכן השמטתי מתרגומי מספר אמרות המופיעות במקורות הסיניים: חלקן משום שהן מבוססות על משחקי לשון שאי אפשר לתרגמם, וחלקן משום שהן עוסקות בעניינים הקשורים לתורה הבודהיסטית שיש בהם עניין רק לחוקרים. לכל אורך הדרך נמנעתי ממונחים שלא יובנו על ידי קורא בעל ידיעה מוגבלת בבודהיזם. כשלא יכולתי להימנע ממונחים בודהיסטיים, הסברתי אותם בגוף הטקסט או בהערה. מספר גדול מאוד של אמרות אינו זקוק לשום פירוש נוסף. במקומות בהם חשתי שפירוש יועיל, הוספתי הערה מרומזת (יותר מאשר "הסבר" מפורט) שאני מקווה שתעזור לקורא להבין. בחלק מן ההערות ציטטתי שירי זן. ברצוני להביע את תודתי העמוקה למורה הזן היראנוֹ סוֹג'וֹ זיכרונו לברכה ולידידי שוּ היקוֹסקה על הערותיהם. אני רוחש תודה והוקרה לדרור בורשטיין שתרגם את הספר הזה לעברית. אי אפשר לתרגם דברים כאלה מבלי לראות "היישר ללב העניין".
ג'ושו אמר עוד: "אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה; אם האדם הלא-נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא-נכונה.
>>>
