מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 11

החמצה כפולה: ספרה הראשון של אפרת דנון, "דג בבטן" זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד במוסף הספרים של עיתון "הארץ". "הספר," כתבה טלי גולדשמיט, "מכיל תריסר סיפורים קצרים, העוסקים ברובם בכיעור, בקושי וברוע של הילדות ושל המשפחה, במפלות הקטנות ובאכזבות הגדולות שהן מזמנות. היחסים בין הדמויות, לרוב מאותה משפחה, מתאפיינים בחריגות, דחייה, פגיעה ופגיעות, מאבקי כוח וחוסר-אונים. למרות עומס האלימות, הרוע והגועל, הסיפור מייצר ריחוק ואדישות מהדמויות ומקורותיהן... אימוץ נקודת-המבט והשפה הילדותיות במקרה זה משווה לשפת הסיפור תחושה לא נעימה של ניסיון לשאת חן."כמה חודשים לאחר הביקורת הזו הוענק לדנון פרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים. ספק רב, כמובן, אם קצב עצמו קרא את הספר, ואף-על-פי-כן, מעניין לשוב אל הדברים שנאמרו על-ידו במהלך טקס הענקת הפרסים, ואשר סימנו את דנון כאחד הקולות הייחודיים בספרות העברית העכשווית: "הזוכים בפרס מתאפיינים בגיוון הרב שביצירותיהם והקצוות המאפיינים את דמויותיהם ודרכם. הזוכים ויצירותיהם משמשים בבואה להוויה הישראלית, למרקם החברתי שבה, לססגוניותה ולזהותה."
נניח לרגע לסתמיות ולבנאליות של דברי הנשיא, כדי להתבונן במרחב המשתרע בין שני קצוות אלה של דחייה ומשיכה, רתיעה וקבלה: גולדשמיט דוחה את הספר בגלל ההפרשות, הכיעור, הגועל והאלימות; קצב מאמץ את דנון בשם פלורליזם שקרי, בחסות מדומיין קולקטיבי סובלני, בשמה של איזו "הוויה ישראלית" מעורפלת, שאינה קיימת אלא כפטפוט ממלכתי וריק מתוכן. בסופו של דבר, שתי העמדות הללו מצטלבות: שתיהן הודפות מעליהן את הספר ומסמנות את מרחב הדיבור הלגיטימי שלו; שתיהן משרטטות את גבולותיו ותוחמות אותו בעודן מחמיצות את ההצעה הגלומה בו ואת האופקים שהוא פותח בפנינו, שכן חשיבותו של הספר הזה נעוצה בדיוק באופן שבו הוא פורץ ומטלטל את גבולות הסדר החברתי, באופן שבו הוא פורע את מרחבי הדיבור שהותוו למענו, בעדו נפקח אל עבר האחר: סיפוריה של אפרת דנון מערערים על מערכת הערכים והנרטיבים הספרותיים אשר עוצבו בהתאם להנחות היסוד של הממסד הציוני וההגמוניה הגברית השלטת. גיבורי סיפורים אלה מעוצבים בניגוד חריף לדמות הצבר האידיאלי ולגיבורי הישראליות האשכנזית-ממסדית. באופן מפתיע, למרות שהביקורת לא נתנה על כך את הדעת, מתגלים (אנטי) גיבוריה של דנון כמי שהתו המאפיין אותם לא פעם הוא תו זיהוי דתי, אתני או מעמדי-כלכלי, וזאת בלא להזכיר את המילה מזרחי או מזרחים. החיתוך המגדרי, נשים-גברים בנים-בנות מהווה את השכבה הברורה ביותר בסיפוריה של דנון, ואולם האג'נדה הנסתרת של הקובץ מדברת על יחסי מזרחים-אשכנזים. דרך שתי הפריזמות אנו מקבלים את דמותו/דמותה של האחר המדוכא חברתית. בסופו של דבר, הסיפורים השונים מעמידים בפנינו תמונה סדוקה של זהויות במצוקה.

שפות: כמה שפות דובר הספר הזה? כמה לשונות מדברים גיבוריה של אפרת דנון? לפחות בשתיים: שפה פרטית ואינטימית, ושפה שבה פונים אל העולם, שפה המעוצבת בלשונו של המבט המכונן. כך בסיפור מטרוחה:
"היא רוצה להגיד הרבה דברים, אבל היא לא אומרת. השתיקות שלה הולכות אִתה כמו שק הפחמים השחורים עם חנה'לה מחנה'לה ושמלת השבת. לפעמים, ברחוב, כשאני הולכת אִתה, משלבת את היד שלה בשלי – המילים כמעט יוצאות לה, אבל רק השפתיים זזות, והיא נבהלת, כי אולי מישהו ראה אותה והוא אומר לעצמו, תראו את זאתי, מדברת לעצמה כמו משוגעת."
זהו איננו רק הפחד מפני השיגעון המלווה את גיבורי הסיפורים הללו, כי אם בעיקר הפחד מן הדחייה ומן ההשפלה, והתחושות התמידיות של זרות וניכור ובהלה, ועמן, כמובן, התשוקה, שהיא לרוב חסרת תוחלת, להיות אהוב, לשאת חן, אשר בכל הנוגע לילדות – ורבים מן הסיפורים ממוקמים על קו התפר שבין ילדות להתבגרות – היא גם התשוקה להתקבל, להיות שייך (גם אם נדמה לנו כי זנחנו זה מכבר את אידיליות הילדות, עדיין כדאי לקרוא את הסיפורים הללו כדי לעמוד פנים מול פנים לנוכח עולם הילדים, עם האלימות והאכזריות והבדידות והמאבקים הבלתי פוסקים על מקום ושייכות ותשומת-לב, ובעיקר הזוועה, פשוטו כמשמעו, של להיות שונה. בהקשר לכך, דנון מיטיבה לזהות את האופן שבו הדחויים הם לעתים קרובות האכזריים והאלימים ביותר, למשל בסיפור "אחת מאִתנו" הפותח את הספר, שבו דווקא השמנה היא זו שמכה בלהיטות יתרה ב"שעירה", אותה ילדה שכל הגוף שלה שחור, ואשר חבורת הילדות באה לסגור עמה חשבון). ומעל לכול מרחף המבט של האחר, מבט מערטל וחושף, פוגע ומקבע, והמרחק הבלתי-ניתן-לגישור בין "הכאן" ל"שם", בין הכאן של העוני והמצוקה, העטוף בריחות חמסין וזיעה, קוטג' ונס-קפה פושר, לבין ה"שם" הבלתי מושג, האפוף מראות וריחות של חו"ל – זמרות מצליחות, "גבינות מסריחות" – שאפשר רק להתבונן עליו מבחוץ ומרחוק, מתוך קנאה ושנאה וכאב. הדבר החשוב ביותר הוא שכל הדברים הללו אינם מופיעים כחוויה קיומית אוניברסלית, כי אם כתוצר ישיר של קווי חיתוך אתניים, כלכליים ומיניים, ולפיכך הספר הזה הוא בראש ובראשונה פוליטי במובן החיוני ביותר של המונח.

ניקיון: רבות מהדמויות בסיפורים עוסקות בפולחני ניקיון אינסופיים, מתוך תשוקה נואשת לטהר את הגוף, להיפטר מלכלוך שדבק בהן. כך מטרוחה, הרוחצת ללא הרף את בנה הקטן, "שלוש פעמים ביום היא הייתה מקלחת אותו... היא נזכרה איך אהבה לראות אותו כמו גור עירום במים של האמבטיה, וכולו תלוי בידיים שלה. אם היא הייתה עוזבת אותו, הוא היה טובע. היא תמיד חפפה לו את הראש פעמיים, ואהבה להצמיד את האף שלה לשערות הרכות שלו ולשאוף שאיפה עמוקה מהריח הזה. הוא היה הילד הכי נקי בגן שלו. אפילו הגננת הייתה אומרת לה. בבית היא הייתה הולכת אחריו כפופה ומנקה את הפירורים או את הרוק שהיה נוזל לו, כמו אימא גורילה. היא לא אהבה אותו מלוכלך, כמו שהיא גם לא אוהבת את הגוף שלה מלוכלך, כי זה מזכיר לה את הדברים הלא יפים שיש בחיים."
מהו הדבר שמטרוחה משתוקקת כל-כך להיפטר ממנו? נדמה לי שבסופו של דבר הוא מופיע כמקור אחד: התשוקה לכבס את הגוף, להלבין אותו, להשתחרר מה"שחורוּת", מהנוכחות של הגוף כפצע, מהתרבות שמטביעה את חותמה בגוף, להשתחרר אחת ולתמיד מהגוף הזה, שמדבר כל הזמן, שעבור המזרחי או האישה – אני חושב כמובן על פראנץ פאנון – הכול עובר דרכו, מוטבע בו, מסומן עליו. ומכאן כמובן גם שנאת הגוף והתשוקה להכאיב לו, למחוק את קיומו, וקריסתה של הדיכטומיה גוף/נפש, המותירה אחריה את הגוף העירום לבדו, וליתר דיוק את הגוף הנשי לבדו, עם פצעיו והפרשותיו (בבאר-שבע, בבית-הקפה שבו נכתבים הדברים הללו, אני מגלה בשירותים מודעה גדולה וממוסגרת של חברה לתחבושות היגיניות: "בינינו, אין שום דבר ששופינג לא יפתור"). ובד בבד, כל העת, ההכרה הצורבת בכך ששום שינוי או מטמורפוזה לא יתרחשו אף פעם.

אלימות: "אני יודעת שאני מלוכלכת... מי שאומר שאני מלוכלכת חוטף" . מה עושים עם הזעם הזה? מה נותר לדחוי? אולי רק זה: לדעת שהוא מלוכלך, לחוות את גופו כלכלוך ובה בעת להרביץ לעולם, להתכתש עמו. האלימות כדרך היחידה להתקיים, להיות נוכח, לזכות בהכרה, אלימות הנולדת מתוך הכאב ומתוך הזעם על אלה שיש להם, "הבנות היפות עם השׂער הארוך ועגילי הזהב באוזניים". כך, למשל, גיבורת הסיפור "יהלומים": "אם אומרים לי דברים שאני לא אוהבת, אני מרביצה. שרונה מפחדת ממני כי היא יודעת שאני ירביץ לה. היא לא מספרת לאימא שלה, כי אמרתי לה שאם היא תספר, אני יהרוג אותה. אני יודעת איך. לוקחים חבל ושמים אותו מסביב לצוואר ולוחצים חזק."

חמלה: ואחרי כל זה חייבים לומר כי יש בספרה של דנון גילויים תכופים של חמלה ורגישות והזדהות עם הזולת, וכי הוא יפה כל-כך מפני שמפעמות בו, לכל אורכו, אהבה עצומה ושבריריות אין-קץ, המוסיפות להתקיים למרות הכול, וכן ישנם בו רגעים מרגשים של קרבה ורוך, כמו למשל בסוף הסיפור יהלומים, כאשר הגיבורה, המשכנעת את שרונה ללכת על הסולם עם שתי ידיים, מגלה בבלי-דעת את הקרבה היתרה שבין האלימות לפגיעות ובין הזעם לאהבה:
"היא תופסת את השלב השני בקושי. אני רואה שהיד שלה רועדת. אחר-כך היא עושה את זה עוד פעם. היא לא עושה את זה מהר כמוני, ואני שומעת אותה מתנשפת. אני מסתכלת עליה ועל הפרצוף שלה, שנהיה אדום מהמאמץ, וחושבת כמה היא יפה ואמיצה, ואיך שתינו נהיה המלכות של הגן ויהיו לנו המון יהלומים וארטיקים, ואני ילמד אותה הכול, איך להיות חזקה ואיך לאכול את הדם של העץ ואיך להתגלגל מהר על הגלגל. ושרונה עוברת עוד שלב ועוד שלב, וכבר כמעט מגיעה לקצה, ואני מחכה לה שם וחושבת אולי לתת לה נשיקה. אני כבר מרגישה את הגוף שלה בתוך הידיים שלי, וכל הגוף שלי מוכן לקראתה, אני מושיטה את הידיים קדימה כדי לתפוס אותה חזק והנשיפות שלה כבר חזקות מאוד, כמו קטר-רכבת, והעיניים שלה אדומות ועם דמעות. אני אומרת לה, יופי, עוד קצת שרונה, ממש עוד קצת... והיא מתקרבת אליי, אני כבר מרגישה את הגוף שלי נמתח בשבילה, וכבר הגוף שלה נופל אליי, רך ודביק, ואני סוגרת את הידיים שלי סביבה ומצמידה אותה קרוב אליי עד ששתינו כאילו נושמות יחד..."

כריכת ספרה של אפרת דנון "דג בבטן"

דליה מרקוביץ' וקציעה עלון מלכת יופי

על קטלוג "מלכת יופי", התערוכה הרטרוספקטיבית של מאירה שמש במשכן לאמנות בעין חרוד באצירת גליה בר אור - מתוך "לקרוא כאישה מזרחית", גליון מס' 11 של "הכיוון מזרח". >>>

מאירה שמש בובה מפורקת

חלקי בובות מפלסטיק, 1991. >>>

סמי שלום שטרית עזמי בשארה – האמת העירומה כתקווה היחידה

על "גם בתוך עמכם אני יושב – שיחות עם עזמי בשארה", סרטה של אריאלה אזולאי, 2004, עלמה הפקות בע"מ. >>>

הדס מאור לפני שבוע, ביום שני, אתמול

לפני שבוע, ביום שני, אתמול, תערוכה שהתקיימה בגלריה עמי שטייניץ וביקשה להתמודד עם נושא האלימות נגד נשים בחברה. שם התערוכה נלקח מכותרת עיתון מעריב מיום ה- 14.12.00, שהתייחסה לרציחתן של 3 נשים בשבוע אחד. אוצרי התערוכה עמי שטייניץ, אפרת שלם והדס מאור. >>>

פטר ביכסל אצל העיר פריס

מחזור של 48 סיפורים שאורכם נע בין שורה אחת לעמודים אחדים בהם ביכסל הוא מעין מספר נודד: הוא מלקט התרחשויות חיים יומיומיות קטנות והופך אותן לסיפורים בעלי עושר, נפח ועומק של יצירה אפית. >>>

ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד (עורכות) האישה הגלובלית: מבוא

חלוקת העבודה שהפמיניסטיות מתחו עליה ביקורת כשהיתה "מקומית" נעשתה כיום, במובן מטאפורי, גלובלית: העולם הראשון מקבל עליו תפקיד הדומה לתפקידו של הגבר מהסוג הישן במשפחה — מפונק, עתיר זכויות, לא מסוגל לבשל, לנקות או למצוא את גרביו. >>>

מאיר פרנקו אלוהים משתהה אך אינו שוכח

שמן על זכוכית, 67X102 ס"מ, 2001 >>>

גירסה להדפסה