מתוך רב-תרבותיות מהי?

בעשור האחרון נטלנו חלק בפעילות ענפה ומגוונת שהתנהלה הן במישור האינטלקטואלי והן במישור הציבורי ושמטרתה היתה להביא לשינוי בתחומים שונים בחברה ובפוליטיקה. אחד העקרונות המשותפים שהנחו פעילות זו היה הרצון לגבש – יחד עם חברות וחברים אחרים – סדר יום עבור השמאל המזרחי בישראל. עיקרון זה קיבל ביטוי פוליטי בהשתתפותנו בהקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית (שגם מספקת מסגרת רעיונית ופוליטית שבהשראתה גובשו חלק מהעמדות הערכיות והרעיונות המוצעים בחיבור זה) ובתנועות מחאה נגד הכיבוש. סדר היום של השמאל המזרחי מורכב, לתפיסתנו, משלושה נושאים משלימים.
ראשית, מאמץ לנסח זהות מזרחית אסרטיבית בעלת אוריינטציה אוניברסלית, הדוחה פרטיקולריזם אתנו-לאומי ואתנו-תרבותי. במסגרת מאמץ זה, ביקשנו להסב את תשומת הלב לפוטנציאל הפוליטי הרב הטמון באידאולוגיה הרב-תרבותית, אשר מאפשרת פיצולים תרבותיים שאינם ממושטרים על-ידי אידאולוגיה לאומית ואשר אינה נענית להיגיון של "כור-היתוך" ישראלי. 
שנית, פעילות למען צמצום אי השוויון החברתי ולמען קידומו של מאבק מעמדי מתמשך נגד האינטרסים האנטי חברתיים של ההון ונגד מנגנוני השוק שהמדינה מעודדת. פעילות זו קשורה בטבורה למאבק הראשון ולו רק משום שאנו רואים את הדיכוי התרבותי והכלכלי כמאבקים השזורים זה בזה והמזינים זה את זה. לפיכך אנו משייכים חיבור זה למסורת עיונית, ערכית ופוליטית הרואה בשילוב שבין פוליטיקה של זהות לפוליטיקה של שוויון מסד ליצירת סדר יום ערכי ופוליטי משותף. בהתאם, התעלמות מן המימד הזהותי מחבלת, לתפיסתנו, במאבק המעמדי. בזכויות הקולקטיביות ובמאבק לקידומן אנו רואים תנאי הכרחי לשם מימושן של הזכויות האזרחיות, הפוליטיות והחברתיות של קבוצות שונות כמו גם נדבך הכרחי במערך הזכויות שמשטר דמוקרטי חייב להבטיח לאזרחיו ולתושביו. 
שלישית, קידומן של זהויות תרבותיות והמאבק המעמדי קשורים בהכרח בהמשך המאבק נגד הכיבוש הקולוניאלי בשטחים; במקביל, קשור קידומם של אלה בפיתוח מסגרת פוליטית שתאפשר לאזרחיה הפלסטינים של ישראל להתקיים כאזרחים שווי זכויות, לרבות זכויותיהם הקולקטיביות כמיעוט לאומי. 
לכולנו אין ספק שהתוקפנות הישראלית כלפי העם הפלסטיני היא העוולה הגדולה ביותר והדחופה ביותר הניצבת על סדר היום הציבורי.  ישראל מקיימת מדיניות של דיכוי, המתאפיינת בכל סימני הזיהוי הקולוניאליים, כנגד אוכלוסייה חלשה וחסרת מגן. מדובר במדיניות הנשענת על שליטה שיטתית בקרקע באמצעות מיליציות אזרחיות, הריסת בתים והרג אזרחים; באפרטהייד שיטתי הנשען על סגרגציה של המרחב, על סלילת כבישים עוקפים ועל הקמת מחסומים לפיקוח על התנועה; במניעת אפשרות מאוכלוסייה שלמה להתקיים כלכלית; ובהשחתת נפשותיהם של חיילים צעירים והפיכתם לקלגסים. אין להפריד כאן בין "טובים" לבין "רעים" ואין להטיל את האשמה דווקא על הימין הפשיסטי, כפי שחלק מן השמאל הליברלי נוהג לעשות. החברה  בישראל מתחזקת את המשטר הקולוניאלי בשטחים והיא כולה חלק בלתי נפרד ממנו. היא מזינה את הכיבוש בדלק הכלכלי, המוסרי והפוליטי שהוא נדרש לו. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שחברות ישראליות מספקות לשטחים שירותי תשתית; את העובדה שאנו מלמדים חיילים ומתנחלים באוניברסיטאות; או את העובדה שאנו צורכים ביודעין או שלא ביודעין את פירותיו הבאושים של הכיבוש. הכיבוש המתמשך הוא אות קלון, שלא במהרה יימחה – גם לא לאחר קצו –  מעל מצחן של המדינה והחברה. 
חיבור זה אינו עוסק במישרין בעוולות הכיבוש. הוא מציע סדר יום שיש לממשו במקביל למאבק נגד הכיבוש.  סדר יום זה מניח, שכל הסדר פוליטי שיאפשר לפלסטינים בשטחים ובתפוצות לממש את שאיפותיהם הלאומיות והמדיניות חייב להיות מלווה בין השאר בהסדר המשחרר קבוצות שונות (פלסטיניות ויהודיות) מדיכוי תרבותי וכלכלי והמאפשר לאזרחי ישראל הפלסטינים לחיות במדינה כמיעוט לאומי בעל זכויות אזרחיות, פוליטיות, חברתיות וקולקטיביות. הפרוגרמה הרב-תרבותית המוצגת בספר זה מחויבת למצע שיגן על החברה ומרכיביה מן המדינה על אלימותה, והיא מקיימת דיאלוג בעיקר עם האופציה הפוסטקולוניאלית של הרב-תרבותיות. 
נחיצותה של הגנה זו עולה, לדוגמא, לאור תגובת-הנגד המתגבשת כיום במערב אירופה וצפון אמריקה כנגד הפרוגרמה הרב-תרבותית ומה שמשתמע ממנה. תגובת-נגד זו נולדה בעקבות האיום שמהווים "האחרים" של אירופה על אירופה הלבנה והבוטחת בעצמה. השעיית שלטון החוק למען "מצב החירום" והמלחמה במה שנתפס כאיום על המדינה מבפנים (למשל "הצו הפטריוטי" שהפעיל בוש בעקבות אסון מגדלי התאומים) מאיצות עוד יותר את המאבק הפוליטי ברב-תרבותיות ונותנות לו לגיטימציה. 
הספר מורכב מארבעה פרקים משלימים. הפרק הראשון מציע ניתוח מפרק של הקקופוניה בישראל סביב המושג "רב-תרבותיות" והתחבולות הרטוריות ששולטות בשיח הקשור בו.  נדגים כיצד חוסם השיח שהתפתח בישראל את השימוש במושג ואינו מאפשר דיון ענייני באופקיו, כמו גם במגבלותיו. באופן פרדוקסלי, מרבית הניצבים בשער, החוסמים את השימוש במושג, הם ליברלים, אנשי אקדמיה ופרנסי תרבות, אשר מגדירים את עצמם במציאות הישראלית המבלבלת כאנשי שמאל. בפרק זה נראה כיצד מקדמים, למעשה, "אנשי שמאל" אלה, סדר יום לאומי עד לאומני שבבסיסו הגנה עיקשת על הטריטוריות התרבותיות של הציונות ועל האידאולוגיה הנגזרת ממנה.
בפרק השני נתמקד בשיח האינטלקטואלי, בפילוסופיה, בהיסטוריה, בסוציולוגיה ובלימודי תרבות, מתוך ניסיון למקם את הדיון המקומי במפה תיאורטית רחבה המבטלת את מה שנכנה "ייחודיות ישראלית" (Israeli Exceptionalism). באמצעות מפה זו ננסה להבהיר מהן אפשרויות הדיבור על רב-תרבותיות במסגרת מסורות חלופיות שונות.
בפרק השלישי נבחן את היוזמות שננקטו עד כה שיעדן להקנות לתלמידי בתי-הספר בישראל ליבה תרבותית. נראה כיצד יוזמות אלו – בין אם הן מאורגנות על-ידי החברה האזרחית ובין אם הן מאורגנות על ידי-המדינה – מכשירות את הקרקע ליישומה של גרסה חדשה (אם כי מרוככת) של  אידאל "כור ההיתוך". גרסה זו מבוססת על הכלאה מטרידה בין אידאולוגיה ניאו-ליברלית, המקצצת בהקצאה הציבורית לשירותים חברתיים (כגון חינוך ובריאות), לבין סולידריות על בסיס של לאומיות מדירה, המשעתקת את אי השוויון הכלכלי והמעמדי והמעצימה אותו.
בפרק הרביעי נציע עקרונות יסוד מנחים לגיבושה של עמדה רב-תרבותית ונדון בהשלכותיה המעשיות על המציאות הישראלית. עמדה זו מקיימת דיאלוג עם מסורות השיח השונות שיוצגו בפרק השני, ובעיקר עם מסורת החשיבה הפוסטקולוניאלית. מדובר בעמדה אידאולוגית שבמרכזה –  לגיטימציה לפוליטיקה של הכרה, לפוליטיקה של זהויות ולפוליטיקה מעמדית שאינה מוכפפת להיגיון האתנו-לאומי של הציונות.  בניגוד לזרם המרכזי של הרב-תרבותיות (מה שמכונה רב-תרבותיות ליברלית(, אנו אוחזים בעמדה הקוראת לשינוי "מבנה היסוד התרבותי".  זוהי עמדה טרנספורמטיבית המערערת על יציבותן של זהויות תרבותיות והבחנות קבוצתיות מקובלות – עמדה שבמודע אינה שואפת לשקם את כבודן הפגוע של קבוצות מדוכאות באמצעות שיקום זהותן הקולקטיבית "המקורית". עמדה  רב-תרבותית מסוג זה מאפשרת את קיומו של שדה עשיר ורבגוני של זהויות נזילות ו"נטולות בינאריות".  אנו מאמינים שרק קיומו של שדה זהויות מסוג זה יכול לשבש את ההיררכיות הנוקשות אשר מקבעות את הקבוצות המדוכאות בסטטוס אנושי מופחת.
תפיסתנו זו אינה מחליפה את עמדותינו באשר לשלושת המאבקים שעליהם הצבענו לשינוי פני החברה והפוליטיקה בישראל, אלא מציעה מאבק, שחלקו האחד מתנהל במקביל אליהם וחלקו האחר מטמיע אותם בתוכו ורואה בהם מרכיבים שאינם נפרדים ממנו. אם כן, אנו מבקשים לנסח עמדה רב-תרבותית המלווה במאבקים שונים: מאבק אנטי קולוניאלי חריף כנגד הכיבוש הישראלי בשטחי עזה והגדה המערבית; מאבק שמטרתו לעצור את התהליכים ההופכים את ישראל לחברת שוק ניאו-ליברלית, בעלת מבנה חברתי מעוות לא שוויוני ולא צודק; מאבק לשלילת ההסדרים  המתגמלים והמעודדים הסדרים אתנו-לאומיים או אתנו-רפובליקניים.  עם זאת, אנו מבקשים לציין שאיננו רואים בעמדה הרב-תרבותית שלנו את המילה האחרונה בנושא. עמדתנו פתוחה ובעלת מימד דינמי המתחייב מן השינויים התמידים המתרחשים בחברה.

חיבור זה ניזון מדיאלוג ממושך שמתקיים בינינו לבין רבים מחברינו. אנו רוצים להודות לעדי אופיר, לדנה אלכסנדר, לבטי בנבנישתי, לניצה ברקוביץ, לנדב גבאי, ליהודה גודמן, ליוסי דהאן, לחנן חבר, לגל לוי, לדוד מחלב, לשוהם מלמד, ליצחק ספורטא, לעירית קינן, לאדריאנה קמפ ולחברים הרבים בקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועה שאנו אוהבים ואשר במסגרת פעילותנו בה גיבשנו חלק ניכר מן התובנות המוצגות בספר זה. אנו מבקשים גם לציין שגרסה של הפרק הראשון התפרסמה בעבר בכתב העת תיאוריה וביקורת.

גירסה להדפסה