מתוך גלן דאנקן שרידי אהבה

כשהעתיד נגמר, גילה ניקולאס, אתה עוזב את לונדון ונוסע לניו-יורק. אפילו בחג-המולד.
עכשיו, כעבור חמישה בלאדי-מרי ואחת-עשרה סיגריות, הוא ישב בבר בּארקאדיה אפוף רעש ומקוּוקו בקרני הלייזר של המועדון, והג'ט-לג השרה על גופו שלווה.

בטיסה לכאן פגשה בו במעבר דיילת אדומת שיער של בריטיש איירווייס ושאלה: "אתה בסדר, אדוני?" פרטים מחזותה הסתערו עליו בפיסות זוהרות: פנים גדולים, עיניים קֶלטיוֹת ירוקות, נמשים חומים כהים, שפתי בורגונדי, ריסים שחורים, ציפורניים בגון מוס שוקולד וחצאית כחולה כהה הדוקה על בטן במחזור.
"אתה נראה קצת אבוד," הוסיפה.
ניקולאס נדחק אל מעבר לה, וחגר את עצמו במושבו.

מנהטן החליטה, פה אחד, כנראה - להיות מנהטן, להיראות כפי שנראתה בטלוויזיה. נהג המונית של ניקולאס (סאלים פארוק, רשיון מספר 1168230) צפר וצעק החוצה מבעד לחלון וחבט בהגה וקילל באנגלית קלוקלת. קבצנים מרופטים שתו בירה משקיות נייר חומות; שוטר תנועה שמן הפריד בארשת משועממת בין שני נהגים צורחים; שליחים אדומי-פנים על אופניים נחפזו על פניהם בשריקת משרוקיות; קיטור לבן פרץ מבעד לשְׂבָכוֹת בכבישים; הרמזורים הודיעו: עבור. עצור. ניקולאס השקיף מן המושב האחורי של המונית, מופתע במקצת שהכל כאן נראה בדיוק כפי שדימיין - או לפחות כפי שזכר את עצמו מדמיין.
וכך, למלון שלא היה יכול להרשות לעצמו, עם שלוש פקידות קבלה מכוערות וזוהרות וצוות סבלים לובשי-מדים, מלאי-בוז ומנומסים להפליא, שפעם אחר פעם שכח לתת להם טיפ. תודה לך. תודה לךאדוני.

אחר-כך משך אותו השלג החוצה. במשך שעה ישב על שפת האמבט בחדר האמבטיה הסטרילי מבלי לתהות מה יעשה עכשיו, וכאשר חזר לחדר השינה מצא את החלון האפל מכוסה שתי וערב בשלג עיקש.
"ארקאדיה", ענה לו סבל קירח עם שיער שחור בנחיריו - לאחר שהות קלה, כאילו ניסה לרמוז על איזו ברית אמונים מושחתת. "השדרה השלישית פינת רחוב עשרים".

עוד שלושה בלאדי-מרי ושמונה סיגריות. הבנה שקטה עם הברמנית החטובה. ואז, מישהו קרב משמאלו. ניקולאס הרים את מבטו.
"היי." חיוך מעושה, ציחקוק אוטומטי. "הי, יש לך אש?" לאחר מכן, מעבר לכתפו של ניקולאס, לברמנית: "הסינגל-מאלט הכי טוב שיש לך, מותק. רק קרח."
ניקולאס הבחין בה עוד קודם. היא נראתה כבת ארבעים, אולי ארבעים וחמש. עיניים קטנות מבריקות ושיער צהוב-בלונדיני מהוה. עור זהוב שזוף עם קמטים סביב העיניים והפה. הגירסה החזירית של יופי אמריקאי - אף סולד במקצת, לחיים רחבות ומלאות ולסת מוצקה. בצוואר, בידיים ובבתי השחי היה בשרה כשל אישה זקנה. גופייה שחורה שקופה, מפתח שדיים, עצמות בריח ובטן חשופה - היא נראתה גמורה; שנים של חשיפה לבחינתם המדוקדקת של גברים עיצבו אותה לכדי חושניות מותשת. הפעלתנות של פניה - החיוך התאוותן, העיניים המתרחבות ומתכווצות - העידה כמה זמן ואנרגיה השקיעה בהסחת דעתה מעצמה. אם תעצור את התנועה ברוחה או בגופה, תגרום להתמקדות מסוכנת, לראייה בהירה של עצמה שיש להימנע ממנה בכל מחיר.
הוא ראה אותה עוד קודם, מאחר שעכשיו נגזר עליו לראות הכל, ללא הבחנה. היא רקדה במפרקי ידיים מוצלבים מעל לראשה, אפה קמוט ושפתה התחתונה אחוזה בין שיניה. אורות הלייזר קישקשו על כל גופה.
כעת עמדה לידו, ידה האחת על מותנה (מכנסי עור שחורים, נעלי עקב פתוחות בחרטום) והשנייה מנפנפת בהגזמה סיגריה לבנה, ממתינה לאש. בעוד ניקולאס מחפש בכיסיו את המצית שהיה על הדלפק, רכנה הברמנית מעליו והציתה עבורה את הסיגריה.

בחלקה האחורי של הלימוזינה היו מושבים הפונים זה לזה ומיני-בר מואר באורות ניאון. היא ישבה ברגליים פשוטות לפנים, כפות רגליה היחפות מונחות בחיקו של ניקולאס. ליד תמרורי העצור חפזו על פניהם גופים כהים מבעד לשלג היורד במהירות.
קראו לה מיקי, ובעוד אצבעות רגלה הזהובות צובטות את ירכו וכוסית משקה משקשקת בידה, היא החוותה בראשה על הרחובות ואמרה: "'העניים איתכם תמיד.' הי, אם זה היה טוב מספיק בשביל ישו, זה טוב מספיק בשבילי, לא?" שוב הציחקוק המאולץ. "אתה בטוח שאתה לא רוצה כזה?"
ניקולאס הביט למטה בכף רגלה שנחה בחיקו. ורידים נראו בקרסול. אצבעות רגלה לכדו ושיחררו אותו לסירוגין, כאילו עסקו בתרגיל לחיזוק השרירים. לכפות ידיה ורגליה היה אותו מראה של זיקנה צרובת-שמש. איבריה שהיו מיועדים לעבודה הם אלה שזכו לטיפול.
היא לגמה מעט מן המשקה ואמרה: "חתיכת לילה ראשון בניו-יורק, אה?"
ניקולאס שמט את ידו על שוקה וחש את העצם הארוכה, הזקנה, הקשה מבעד למכנסי העור. היא הדיפה ריח של קרח יבש ועשן סיגריות מן המועדון.
"את חושבת לפעמים על העתיד?" הוא שאל אותה, בשקט.
היא נדמתה מהורהרת, במתכוון, מרוצה מכך שידו נמצאת שם, אך ממקדת את תשומת ליבה במקום אחר, כמו חתול. באותו רגע, לא היה מופתע אילו הביטה בו פתאום, בלי שום מושג מי הוא וכיצד הגיע למכונית שלה.
היא אכן הביטה בו - אך בחיוך. "בטח," אמרה. "כל הזמן. אתה לא?"

הדירה של מיקי השקיפה על סנטראל פארק, והיתה מרוהטת בפאר. פריטים קטנים שניצבו על שולחנות ומדפים, כך גילה, היו עשויים כסף, שנהב ואבן ירקן. באיזורים מסוימים היתה ריצפת עץ אדומה ובאחרים שטיח עמוק בצבע שמפניה. בחדר השינה היה שטיח פרסי דק בגווני זהב וכחול; מעבר לו - מוצקה, מלכותית, לבנה - המיטה.
במשך שעה התעלמה ממנו. היא נעה ברחבי הדירה, נכנסה לחדרים ויצאה מהם, עשתה מה שעשתה. ניקולאס עמד ליד החלון הארוך כשידיו בכיסים והביט החוצה בפארק המשורטט בשלג. ענפי העצים החשופים ריחפו בהלם רפה. שעות וקילומטרים הבליחו סביבו בנחיל גועש, ואז שככו, משרטטים את המיתאר שלו עצמו.
"אוקיי, בחור בריטי. הגיע הזמן לבלות."
לאט לאט, כאילו הוא קורע את ההילה שלו ממקום שמצאה בו מנוחה, פילס ניקולאס את דרכו אל חדר השינה ונעצר בפתח.
מנורה אחת, רכה, בגון טופז, האירה את המיטה שמיקי התפשטה והשתרעה עליה כשידיה מוצלבות שוב מעל לראשה. בלי שיער בין רגליה. שדיים כמו עדים מפוחדים, שיער בלונדיני כעטרת-אור מרוסקת על הכר. פס דק של אבקה לבנה מן הטבור עד כף-הערווה התפוח.
"אז מה אתה רוצה לחג-המולד?" אמרה.

גירסה להדפסה