 |
|
בבל , , 9/2/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
שירה אבן
פיצה-פיצוץ
פיצה-פיצוץ הסיפור מוקדש למפכ"ל המשטרה רק עכשיו, יום אחרי, אני מבינה שהאשמה היא בי. בהתחלה לא קישרתי. ישבתי בערב במרפסת, קצת מתפלאת מדוע הסלולרי שלו עדיין לא זמין, קצת מתרפקת על גל הגעגועים שהציף אותי. שחזרתי בראשי את כל מה שהיה אתמול, ואז, ללא כל אזהרה מוקדמת, זה היכה בי: הכל קרה בגללי. אין לי הרבה מה לספר על ההיכרות שלנו. הרי איך שראיתי אותו, מייד נדלקתי. הוא הזכיר לי אחד מאצני השליחים של נבחרת ארצות הברית באליפות העולם באתלטיקה, עור בגון שוקולד ותנועות של חתול. פגשתי אותו אחרי הצהריים, בדרך לבית הקפה השכונתי. הוא שאל אותי איזה אוטובוס מגיע למרכז העיר. הקול שלו היה חרישי אבל מאוד בטוח בעצמו. בעינייו החומות מייד זיהיתי שהוא מסתיר עצב. כשהראיתי ביד לאיזה כיוון ללכת לתחנה, נגעתי לו במקרה בכתף. הוא חייך. אני חייכתי. קצת רעדו לי הרגליים כששאלתי אותו אם הוא באמת ממהר להגיע למרכז או שיש לו מעט זמן פנוי. ישבנו בקפה ודיברנו על כל מה שרק אפשר ובכלל לא שמנו לב איך הזמן עבר ובחוץ כבר נהיה חשוך לגמרי. בדרך כלל אני הרבה יותר איטית אבל במקרה הזה לא התאפקתי. אפילו קראתי לו בכף היד וראיתי שיש לו קו חיים מצחיק, מקוטע. הרגעתי אותו. הסברתי שזה בכלל לא מסמל את אורך החיים. "לרגע דאגתי," אמר ומשך את כף ידו מבין ידיי והציץ בשעון. ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. הצעתי: "אתה יודע, אני גרה ממש במרחק של חמש דקות הליכה מפה. אולי אתה רוצה לראות אצלי את אליפות העולם באתלטיקה?" בדרך אלי הביתה חיבקתי אותו, ככה שאת אליפות העולם באתלטיקה לא ראינו, אבל לדעתי הזמן שבו לקח לנו לעלות במדרגות הוא שיא-עולם לזוגות שהידיים שלהם חובקות זה את זו. הסקס היה פיצוץ. אחר כך פשוט שכבנו לנו על הגב ודיברנו ואני בעצמי לא יודעת מה עבר לי בראש לפני שאמרתי: "אתה יודע, בעצם אתה הראשון..." הוא התהפך על הצד ובחושך לא יכולתי לראות את הבעת פניו בבירור אבל ידעתי שהוא תמה מאוד. "מה, את..." "לא," צחקתי, "טיפשון, ברור שלא, מה, לא שמת לב? פשוט התכוונתי שאתה הראשון, כי לפניך אף פעם לא שכבתי עם..." ואז אמרתי את המילה הזאת, עם ארבע האותיות, והשתררה דממה. הוא פשוט שכב לו לצידי ושתק והייתי בטוחה שהכל הרוס וכבר דמיינתי איך הוא מזנק לפתע מהמיטה, מתלבש ומשאיר אותי לבד. תקתוק שעון הקיר מעל למיטה הלך והשתכפל בתוך חזי. לא היה לי מושג איך להחזיר את המצב לקדמותו. אבל אז הוא פשוט התרצה, וקבר את שפתיו בצווארי. הוא שאל אם בא לי עוד פעם. כמובן שלא סירבתי והתפלאתי כמה כוח יש לו בשעה שהוא חודר לתוכי, כמעט באלימות, ואחזתי בכף ידו ושמתי אותה על פי על מנת לא לצעוק מרוב הנאה, כי השעה הייתה כל כך מאוחרת ולא רציתי להעיר את השכנים. "תגיד," שאלתי אותו אחרי הפעם השנייה, "אתה לא רעב? אולי בא לך שאזמין פיצה?" משום-מה לקח לו המון זמן לענות. הוא הדליק את האור ולקח את כף ידי בין כפותיו הגדולות. בערב של יום המחרת נזכרתי: לרגע אחד היה בעיניו מבט שונה, כבוי. כאילו ששוב אמרתי משהו שפער בינינו תהום, או כאילו שאינו רואה אותי כלל, כאילו שאני שקופה, מיותרת. ואז, שוב, אורו עיניו. הוא הביט ישר אל תוך עיני. בידו האחת קירב את כף ידי אל שפתיו, בידו האחרת פרע את שיערי וצחק. "פיצה..." הוא אמר בעניין, "את יודעת... פיצה זה רעיון בכלל לא רע!" הוא יצא מוקדם בבוקר, בזמן שעוד ישנתי, והשאיר לי על הכרית פתק עם המספר של הסלולרי שלו. לא רציתי להישמע להוטה מדי. הצלחתי להתאפק ולא להתקשר עד ארוחת הצהריים. בזמן שחיממתי את שאריות הפיצה של אתמול, חייגתי את המספר. במשך שתיים-שלוש שניות שמעתי המון קולות מעברו השני של הקו. ואז נהיה שקט מוחלט. הקו נותק. |
|
היא סופרת את מספר הפעמים שבני נכנס ויוצא (השיא שלו הוא חמישים ושמונה) עד שהוא גומר על הבטן ומורח טוב טוב על הבטן, החזה ושיפולי הצוואר, בגלל ש"זה בריא לעור". >>> מכל המבטים, שנואים עליה במיוחד המבטים שהיא מרגישה בהם רגע אחרי שהם כבר התיישבו לה על הצוואר. היא חושבת שלפני שהרגישה בהם, הם היו אולי דומים לפרפרים. >>> לא האמנתי לה. אבל אז היא קמה, כרעה, הורידה את התחתונים והוציאה מבין רגליה שיניים תותבות. >>> נועם אמר שצריך להרוג ערבי ואני אמרתי שזה בכלל לא פשוט רק בטלוויזיה זה נראה קל. >>> כל היום היא מתלוננת - הכוס שלי מקולקל, הכוס שלי מקולקל. אני שואל אותה, מה זאת אומרת הכוס שלך מקולקל. רק אתמול קנינו לך כוס חדש. >>> המוות לבש פיג'מת פסים ומעליה מעיל עור. אחרי כל פיגוע קשה, ליאת ואני היינו ניצבים בפני בעיה קורעת לב. לשכב או לא לשכב? >>>
על גברים מאירופה ונשים מתאילנד, על תעשייה, תיירות, מין, תקשורת, כלכלה, אהבה, פוליטיקה. וולבק ממשיך לתעד את שקיעתו של האדם המערבי ומוסיף לקטלוג ההבלים של ההוה שלל מפגשים בלתי אפשריים שבין העולם הראשון ובין העולם השלישי. >>> מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב "כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות >>> יהושע סימון ועזמי בשארה מחסום, כתיבה "...דרך סיפורים קצרים, פרגמנטים, סצינות ורעיונות, בשארה מתעכב בספרו על המצב האנושי במציאות המחסומים. עובדים, חולים, טרנזיטים, חיילים, חביות, בטוֹנדוֹת, רוכלים, ילדים, שקיות ניילון, שעמום, השפלה-דמוּמה, זעם כבוש... >>> עמנואל ולרשטיין ארה"ב-ישראל: הפירוד קרב "במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשהּ". על סופו המתקרב של קשר התאומים בין ישראל לארה"ב, מעצמה בשקיעה. מתוך גליון מס' 12 של כתב העת "מטעם". >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
