מלחיץ להרים טלפון לברט איסטון אליס. הוא מהסופרים הבודדים בארצות הברית (ובעולם בכלל) שזכו בשיא הצלחתם למעמד של סופרסטאר אמריקאי. רומנים שערורייתיים שהפכו לעיבודים קולנועיים מצליחים, מסיבות שחיתות, אלכוהול, סמים, כתבות במגזינים נוצצים כמו "ואניטי פייר" – ברט איסטון אליס עשה הכל. סיפור ההצלחה המטאורי שלו נשמע כמו סרט הוליוודי: תלמיד קולג' מלוס אנג'לס, בן להורים גרושים, מפרסם בגיל 19, בעקבות סדנה לכתיבה, רומן ביכורים מצליח ("פחות מאפס") אשר מכתיר אותו במהרה לנציגו של דור דפוק ומחוק. הוא זוכה לתהילת עולם בעקבות רומן שערורייתי אפל על רוצח סדרתי מהוגן ממנהטן ("American Psycho"), ומתחיל לחיות על הקצה. הוא מרוויח ושורף כסף גדול, צורך סמים כמו חזיר ומרכז סביבו חבורה נהנתנית של סופרים ניו יורקים שכל אחד היה רוצה לראות במסיבה שלו (בהם ג'יי מקינרני, מחבר "אורות בוהקים, עיר גדולה", ותמה ג'נוביץ, "עבדי ניו יורק"). אין ספק שהוא אוכל להפסקת עשר עיתונאים עם אנגלית מגומגמת מהפרובינציה שמתקשרים כדי לדבר איתו על "לונאר פארק", רומן האימה הכמו_אוטוביוגרפי שהוא הוציא לפני ארבע שנים.
"למה אתה לחוץ?", שואל אליס בקול רך ומתפנק. טוב, כי אתה סופר מפורסם… מאוד, ו… אני מעריץ, כלומר אוהב מאוד את הספרים שכתבת. "אני חושב שזה יהיה בסדר. כן… אני משער לעצמי שאתה צריך להיות מאוד לחוץ. זה מאוד מלחיץ לדבר עם מישהו מפורסם… אבל תשמע, אתה לא צריך לנסות להיות מיוחד, רק להיות עצמך. ואתה יודע, לפעמים זה יכול להיות די משעמם. אני יכול להיות מאוד משעמם, אז תתכונן. "לרוב אני מאוד מצחיק בראיונות, ובחיים הפרטיים, אבל העיתונאים או המראיינים כל כך לחוצים ממני שהם לא מבינים שאני רגוע ומנסה להצחיק. קראתי פעם ראיון שעשה איתי עיתונאי, הוא בכלל לא הבין שאני צוחק המון. הוא היה עסוק מראש בדברים אחרים. אז כן, לכולם יש את ההרגשה הזאת, אולי בגלל הספרים שכתבתי. זה מובן אבל הרושם לא נכון. הספרים שלי הם דבר אחד ואני דבר אחר".
בגלל זה "לונאר פארק" כל כך מבלבל. הוא מטשטש את הגבול בין החיים הפרטיים שלך לפרסונה הספרותית. "בראיונות אני משתדל להגיד את האמת על חיי. אין טעם להסתיר משהו, ואני לא מנסה להמציא את עצמי. יש לי ספר אחד, 'לונאר פארק', שמשחק עם הרעיון מה היא כנראה התדמית הציבורית של ברט איסטון אליס - או איך בעצם ברט איסטון אליס חושב שהתדמית הציבורית שלו נראית - ויש את מי שכתב את הספר. אלה שני דברים שונים. ראיון הוא לא משחק, אני מרגיש שאני כנה מאוד. יש מי שחושבים שחושבים שאני מעמיד פנים ולא בטוחים שאפשר לסמוך עלי בגלל האופי של 'לונאר פארק'. אבל כן, אפשר".
"לונאר פארק" הוא תרמית מתוחכמת במסווה של רומן אוטוביוגרפי. אליס מספר בו בגוף ראשון על משבר שאירע לאחר נישואיו לשחקנית ג'יין דניס. הוא מצא עצמו בגיל 40 בתפקיד אב טירון לשני ילדים קטנים מפרבר בורגני במדינת ניו יורק, שנלחם בהתמכרותו לסמים ובזכרונות רדופים מאביו המת, ומנסה לשמור על שפיות כשברקע רוחשים אירועים מוזרים המערבים רוחות, גופות מבותרות, ילדים חטופים ורוצחים סדרתיים. לאחר פרק הקדמה בו הוא מגולל את קורות הצלחתו המטאורית בשנות התשעים, אליס מספר על 12 ימים מצמררים בנובמבר שהרסו את משפחתו ושינו את חייו לעד. "אף שהאירועים המתוארים בספר עשויים להצטייר כמעוררי חלחלה", הוא כותב (בציטוט שמובא גם על גב התרגום העברי), "עליכם לזכור דבר אחד בעודכם אוחזים בו בידיכם: כל זה אכן קרה, וכל מלה אמת". אבל זה ממש לא מדויק. לא הכל אמת ב"לונאר פארק". אליס מעולם לא התחתן עם שחקנית בשם ג'יין דניס, אף שהוא פתח על שמה אתר (www.jaynedennis.com) עם ביוגרפיה בדיונית וגלריית צילומים מפוברקת של משפחה מאושרת. בגיל 45 הוא רווק בעל זהות מינית מעורפלת שחי בשלוש השנים האחרונות בלוס אנג'לס, לבדו. בעמוד הפתיחה שבאתר הבית של אליס מופיעות שתי הביוגרפיות, האמיתית והבדיונית, זו לצד זו. את "לונאר פארק" הוא הקדיש לזכרם של מייקל וייד קפלן, חבר קרוב שמת במפתיע, ורוברט מרטין אליס, אביו המנוח.
אני חייב להודות שנפלתי במלכודת. העניין עם הרוחות ב"לונאר פארק" הוא כמובן מפוברק, אבל באמת חשבתי שאתה נשוי ושיש לך משפחה. "ואני מת על העובדה שהאמנת לזה! האמת שכמעט התפתיתי להמשיך את הראיון כברט איסטון אליס מ'לונאר פארק', להגיד לך שג'יין לא מדברת איתי ושאנחנו מדברים רק דרך עורכי דין. עשיתי את זה בהתחלה בראיונות כשהספר יצא באמריקה. כולם שאלו על המשפחה שלי, ואני בניתי עולם דמיוני שלם שיתמוך ברומן".
בטח די מוזר לך לדבר על ספר שהוצאת לפני ארבע שנים. "כן, אבל בעיני מוזר לדבר על כל ספר. זה תמיד דבר קשה מאוד, כי ספר מדבר בעד עצמו. אפשר לקרוא בו, לכתוב אותו, אבל לדבר על ספר זה תמיד עניין מאוד בעייתי".
במבט לאחור, היית משנה בו משהו? "תראה, אני עובד עכשיו על ספר המשך לרומן הראשון שכתבתי, אז אני קורא מחדש את 'פחות מאפס' ומוצא הרבה דברים בעייתיים שהיום הייתי משכתב. הייתי בן 19-20 כשסיימתי את הדרפט הראשון, אז זה די מובן. אבל עם 'לונאר פארק' המצב שונה. אין לי בעיה מיוחדת איתו. נכון שאם נשב על בקבוק יין ונדבר עליו, אני אוציא רשימה של דברים שהייתי משנה. אבל בסופו של דבר זה הספר שרציתי לכתוב, ומרגע שהוא התפרסם – הוא גמור. בעצם, הוא כתב את עצמו בעצמו. זאת היתה חוויית כתיבה כל כך מאתגרת, שברגעים מסוימים לא רציתי להמשיך אבל הספר פשוט ביקש להיכתב".
אתה עורך ב"לונאר פארק" חשבון נפש עם זכרו של אביך. איך אתה מרגיש כלפיו היום? "אין כבר דברים לא פתורים. הכל נפתר מבחינתי כשכתבתי את הספר. אבא שלי היה איש מאוד בעייתי. הוא מת בגיל צעיר, ואף פעם לא דיברנו על זה. במשך שנים זה רדף אותי שלא השלמתי איתו, שכשהוא מת לא דיברנו, וחלק מתהליך האבל היה לכתוב את 'לונאר פארק' ולפתור את הרגשות המסובכים האלה. היה הרבה עצב בכתיבה אבל גם הרבה זעם ותסכול, ואתה חייב להוציא את הכל החוצה".
לא מעט סופרים אמריקאים, כמו ג'ונתן ספרן פויר ודייב אגרס, משתמשים בפרסונה האישית שלהם כדמות ראשית ברומן. "נכון. אנחנו חיים בעידן של נרקיסיזם מוחלט. הטכנולוגיה והאינטרנט איפשרו לכל אחד להפוך לכוכב תוכנית ריאליטי משל עצמו ולהיחשף למספר חסר תקדים של אנשים. הצורך בתשומת לב הוא דבר מאוד אנושי, אבל בעיני זה כבר הפך למעוות לגמרי. חלק מהסופרים הם באמת נרקיסיסטיים וחלק מנסים לשחק משחק ולהגיב למציאות בעידן האגו".
בנטייה הזאת למקם את עצמך לגיבור, יש איזה סימן לעייפות מפיקשן, מסיפורים בדיוניים? "בטח. אבל מאוד קשה לי לענות על שאלות בנוגע לכתיבה. אני לא יודע למה אני כותב. אולי בגלל שאני קורא הרבה או בגלל שזה דבר מהנה מאוד לעשות, אבל אני לא יכול לענות על זה. כתיבה זה תהליך מסתורי. אתה לא יכול להסביר אותו".
המשחק המתעתע בין מציאות לבדיון מאפיין גם את "פסיכופט אמריקאי" (הוצאת שדוריאן 2002), הרומן הידוע ביותר של אליס שהתפרסם בארצות הברית ב_1991 ועורר מהומה גדולה. סמוך לצאתו, נלכד הרוצח הסדרתי ג'פרי דאהמר וכתבות על מעשיו הנוראיים השביעו את יצר המציצנות ברחבי העולם וקידמו את העניין הרב ב"פסיכופת אמריקאי". בטון קר ומצמרר תיאר אליס את קורותיו של פטריק בייטמן, איש עסקים מצליח ועשיר ממנהטן שמאחורי חזותו המלוטשת והאופנתית מסתתר רוצח סדרתי נורא ורב דמיון. הוא הציג את ההתעללויות הזוועתיות באותו שיוויון נפש בו פירט את כל מותגי היוקרה שבמלתחתו העדכנית של בייטמן. התוצאה היתה מעוררת מחלוקת: ספק סאטירה מבריקה על הקפיטליזם הדורסני שאליס היה אחד מסמליו המובהקים, ספק גלוריפיקציה של תרבות רצחנית ואלימה שאיפיינה יוצרים רבים באותה תקופה כמו קוונטין טרנטינו ואוליבר סטון. המבקרים נחלקו בין מי שהיללו את יצירתו הנועזת של אליס לבין מי שראו בו פורנוגרף מסוכן של אלימות חולנית. כמו ספריו האחרים של אליס , גם "פסיכופט אמריקאי" זכה לעיבוד קולנועי מדובר (בכיכובו של כריטיאן בייל).
בראיון שנתת לא מזמן אמרת שלאורך "פסיכופט אמריקאי" פיזרת רמזים לכך שכל הרציחות התרחשו רק בראשו של בייטמן. גם כאן הפתעת אותי. "תראה, אם אני אגיד לך: כן, זה סיפור על רוצח סדרתי - זה יהפוך את הספר למשעמם; ואם אני אגיד: כן, כל הרציחות קרו בראשו של הגיבור, הוא פינטז על מעשי רצח נוראיים כי החיים שלו היו משעממים והוא היה סתם בחור אנונימי - זאת גם תשובה משעממת. לספר חייב להיות איזה מסתורין שיהפוך אותו למעניין. אתה לא יודע הכל עד הסוף, והאמת שגם אין לי תשובה לגבי 'פסיכופת אמריקאי'. הרבה יותר מעניין שאתה שואל את השאלות האלה". מבקרים שתקפו את הספרים שלך טוענים שמתחת לסאטירה החברתית אתה בעצם נמשך לכל הדקדנט הקפיטליסטי: כסף, מיניות פרועה, צריכת סמים, בזבזנות. "אי אפשר להיות בשני הצדדים? לבקר את מה שאתה נמשך אליו? אני חלק מחברה שבה אני חי. אין מפלט מהעולם. אתה תקוע בתרבות ובאורח החיים האמריקאי, לפעמים זה עובד ולפעמים לא. חוץ מזה, למה שסופר יחשוב בכלל על הקורא? למה בכלל שיתחיל לחשוש שאנשים יבינו דברים לא נכונים? זה אף פעם לא עניין אותי, מה אנשים יחשבו. זה כמו לכתוב ספר שהיה גורם לאמא שלי נחת - לא הייתי קורא ממנו אפילו שורה אחת".
ב"לונאר פארק" חזרת ל"פסיכופת אמריקאי", דרך סיפור על מעריץ מסתורי שמחקה את הרציחות המזוויעות של בייטמן. אתה לא מפחד שיום אחד יקום איזה משוגע כזה? "אני מפחד מכל כך הרבה דברים אמיתיים יותר, שזה ממש לא מטריד אותי. יש כל כך הרבה אלימות בעולם, והאלימות בספרים שלי היא בסופו של דבר אלימות בדויה. אני מפחד הרבה יותר מהלא נודע של היומיום: גורל, תאונות, השבריריות של החיים, הפחד עצמו. כל הדברים שכולם מפחדים מהם".
אליס נולד ב_1964 בלוס אנג'לס, לאיש נדל"ן ולעקרת בית. כשהיה בן 16 התגרשו הוריו והוא עבר לגור עם אמו בפרוור בעמק סאן פרננדו. "אני אוהב קומיקס", הוא אומר, "אני חושב ששם הכל התחיל מבחינת לספר סיפורים. כשהייתי ילד כתבתי סיפורים קצרים, אבל הבנתי לראשונה שזה מה שאני רוצה לעשות בלילה שבו קראתי את 'וזרח השמש' (של ארנסט המינגוויי – ס.ד). היינו צריכים לעשות איזו עבודה לכיתה, ולא קראתי אותו אז תכננתי להספיק קצת באותו לילה ולמחרת להסתדר. אני זוכר שקראתי אותו בישיבה אחת של חמש שעות, כל הלילה. לא יכולתי להוריד אותו מהידיים. זה היה אחד מהרגעים הענקיים האלה שבהם אתה מבין: אלוהים, זה מה שאני רוצה לעשות! לא יודע למה דווקא המינגוויי השפיע עלי. התעניינתי בשנות השבעים גם בקרואק. לא ממש בספרים כמו בביוגרפיה שלו. הוא נראה לי דמות מעניינת, מאוד רומנטית, כלומר לפני שהוא נהרס מאלכוהול, כשהוא עוד היה בחור רומנטי וקול כמו כוכב קולנוע". ההצלחה הגדולה של רומן הביכורים "מתחת לאפס", מעשייה על חבורה דקדנטית של צעירים עשירים מלוס אנג'לס, הביאה את אליס לניו יורק בגיל 23. הוא היה צעיר נאה, עשיר ומחוזר. הרומן השני, "The Rules of Atraction", לא שיחזר את ההצלחה של "מתחת לאפס" אבל ביסס את מעמדו של אליס כסופר פרובוקטיבי עם דמיון מלוכלך ומשיכה לחומרים אפלים. "פסיכופת אמריקאי" הפך אותו לסופר סטאר לכל דבר והוביל לחיים פרועים והרסניים. הרומן שיצא אחריו, "Glamorama", נכתב עם נחיריים סתומים מרוב קוק וזכה לביקורות פושרות שהספידו את כשרונו של אליס. אחרי 13 שנים סוערות של חיים הזויים על הקצה, בהן פרסם ארבעה רומנים וקובץ סיפורים אחד ("המלשינים" מ-1994, בקרוב הסרט), הוא השתתק למשך שבע שנים, עד יציאת "לונאר פארק". כיום, שלוש שנים לאחר חזרתו מניו יורק ללוס אנג'לס, אליס עובד כתסריטאי לקולנוע ולטלוויזיה ומשלים, כאמור, רומן שאמור לצאת ב_2010. "כשכתבתי את 'לונאר פארק' קראתי מחדש את הספרים שלי, בהם 'מתחת לאפס'. וחשבתי לעצמי: אה, כן, קליי, ג'וליאן, אני זוכר שכתבתי עליהם… ופתאום נעשיתי סקרן לדעת מה קורה איתם עכשיו. אז בהתחלה אמרתי לעצמי: אל תלך לשם, אתה ממש לא רוצה לדעת מה קרה להם. אבל זה נהיה אובססיה, והייתי חייב ספר המשך שמדבר על איפה הם היום".
איך העבודה בטלוויזיה ובקולנוע? "מאוד מלחיצה. אתה חייב להירגע. למדתי הרבה על פשרה ועל שיתוף פעולה, כי זה מה שנדרש בעבודה מהסוג הזה. זה מדיום של במאי, לא של כותב, והוא מפרש את התסריט שלך, כמו אגב השחקנים. אתה רק נותן להם רעיון, והם כבר מפתחים אותו הלאה. זה תהליך מכאיב לאבד שליטה, אבל אתה חייב להשתחרר מהאגו".
מה אתה חושב על השינוי הפוליטי בארצות הברית? זה בכלל מעניין אותך? "ממש לא. אני לא מאמין שבעיות אנושיות יכולות להיפתר בשדה הפוליטי. וזה גם לא מעניין אותי. פוליטיקה נראית לי כמו תיאטרון ביורוקרטי. משהו כל כך מתסכל וצבוע, שאני התנתקתי ממנו לגמרי. אולי זה קשור לזה שגדלתי בזמן פרשת ווטרגייט והפנטזיות של עידן רייגן… זה לא ציניות, אני פשוט שווה נפש לפוליטיקה. אני יודע שזה דבר מאוד לא אופנתי להגיד על רקע ה_Obama Fantasia שמתנהלת כרגע. אנשים חושבים שהוא המושיע, כשהוא רק פוליטיקאי, בחור די חכם אבל פוליטיקאי. אני חושב שהבעיות שיש כרגע כל כך גדולות, שהן יכריעו כל נשיא. אני מאוד פסימי. לא נכנסתי לטרנס של אובמה, מצאתי את זה סנטימנטלי ונאיבי מאוד. אני חושב שההתלהבות תצטנן די מהר. זה כבר קורה: מתחילים להרגיש חוסר שביעות רצון ואתה תראה שעם הזמן הביקורת כלפיו תגדל".
לפחות הוא נותן לאנשים תחושה של תקווה. "אני לא מאמין בזה. אמנות נותנת לי תקווה. ספרים, ציורים – כן. פוליטיקה – לא".
את לוס אנג'לס אתה אוהב? "לא. מצאתי את עצמי בחזרה בלוס אנג'לס מסיבות שונות שאני לא ממש יכול להסביר. אולי בגלל העבודה. זה מקום מפחיד לגדול בו כנער מתבגר. הניכור מדהים, אני חי כאן שלוש שנים ורק עכשיו מתחיל להתרגל. כשבאתי לכאן חשבתי שאמציא את עצמי מחדש, שאשים את העבר של ברט איסטון אליס מאחור ואתחיל חיים חדשים. אבל זה לא קרה. לוס אנג'לס לא נותנת לך להמציא את עצמך. היא מכריחה אותך להיות מי שאתה באמת. זה מה שכל כך מהמם בה. הניכור והבידוד כל כך גדולים, ויש המון ספייס להיות לבד, שזה גורם לך לחשוב יותר על עצמך. זה מכריח אותך להיות מה שאתה, אם תאהב את זה או לא".
אתה מרגיש מאושר? "אתה יכול לתאר את האופציה שלא? אני חושב שכולם מרגישים שהם יכולים להיות מאושרים יותר, אבל כולם סובלים. הסבל הוא נורמלי. מה זה אושר? רק לעבור את החיים זאת מטרה. מי מאושר כל הזמן? רק אידיוטים. המטרה היא לא להשתגע, לשמור על שפיות".
היית רוצה משפחה? "רציתי לפני ארבע חמש שנים, בשנות השלושים שלי. אבל זה הלך כמו שזה בא. מאז אני לא רוצה. די טוב לי להיות לבד, ולהביא ילד זה לא בתוכנית. היה רגע שחשבתי ורציתי שזה יקרה, אבל כנראה שלאנשים מסוימים זה מסתדר ולאחרים לא. זאת החלטה רציונלית ומציאותית אבל לא קרה. החיים שלי לא מאפשרים את זה. מצד שני, הכל יכול לקרות, מי יודע מה יקרה בעוד כמה שנים".
הראיון התפרסם לראשונה בגליון 339 של מגזין טיימאאוט
