מכונת קריאה - 'לשים גבול להפקרת הפתוח'

בבל , , 8/2/2012

ס' יזהר 'לשים גבול להפקרת הפתוח'

מתוך דיון בכנסת בחוק הדרכים (שילוט). 30 בנובמבר 1965.

גברתי היושבת-ראש. חוק זה מכבר הגיע שעתו. נחיצותו נזכרה לא אחת בעתונים וגם כאן בכנסת. ואילו העדרו הוסיף עוד עובדות של פגם בארץ קטנה זו, שקצב פיתוחה הדוהר השאיר אחריו עובדות פגם רודפות עובדות פגם, עד שאין עוד מקום להוסיף. והנה, בעוד שהבנוי מתפשט מהר, הרי הפתוח כנגדו מסולק במהירות גדולה פי כמה, שכן פגם אחד בראש גבעה מקלקל סביבו עולם מלא מאופק עד אופק. לא זו בלבד, אלא שבאים אז המוכרים וממהרים לרדוף במרכולתם אחר הקונה על פני כבישי הארץ.

מוצאי הערים שלנו כבר התחילו וקושטו בכרזות פרסומת המתחרות זו בזו, משני צדי הדרך בגודל, בצעקנות ובכובד מכת השפעתם, עד שאדם יוצא היום ובא במסדרון של שלטים, ולא יארכו הימים ויסע מעיר לעיר לכוד בתוך שדרת צעקות פיתוי לקנות.

הצעת החוק שלפנינו מדברת בעיקר על הסחת דעת הנהג שיש בשלטי הפרסומת. זה לבדו, כמובן, טעם מספיק לסלק את השלטים הקיימים ולמנוע הקמת אחרים. אבל טעם לא פחות חיוני הוא טעם הפגם: טעם קלקול העולם שעוד נשאר פתוח. חוק זה נקרא, אפוא, לשים גבול להפקרת הפתוח לפני הכיעור, שלא יהיו גם השדות והגבעות מוכתמים בחפצים תותבים להם, ובצעקות סחר-מכר, ושיהיה אפשר סוף סוף להימלט מפיתויי קולי הקולות וממבטיחי ההבטחות למיניהם ולהשאירם מאחור. שיהיה מותר לאדם למצוא סביבו רק קו אופק נקי כפי שהוא, שדות נקיים כפי שהם, חורשות כפי שהן וכל מה שיש שם בפתוח ההוא נקי כפי שהוא וכפי טיבו המאוזן.

שני עברי הכביש הם בעצם גנו הגדול והחופשי של כל אדם ואדם, הן סבר הפנים הנגלה של הארץ. מה שיש בהם ומה שאין בהם, נקיונם או קלקולם – נדבק בעוברי הדרך, גם כשחולפים במרוצה במכוניתם, אפילו כשהם מנומנמים ואינם משגיחים בנעשה בחוץ, אלא בכאגב זווית העין. היפה שבחוץ נדבק, ואילו גם היפוכו, הכיעור, נדבק אלא שעוד יותר, ולצאת מערים חסרות צורה ומגובבות כפי שהן, ולנסוע בפתוח מושחת צורה ומופסד דמותו הראשונה, כשממדי הארץ הפתוחה, שמעולם לא היו גדולים, מתמעטים לפני מבצעי הפיתוח המזורז, הבינוי המזורז והקלקול הזריז מכולם; כשהמאולץ מסלק את שארית הטבעי, או הקדום, כשדי בעמודי חשמל אחדים שלא במקומם שמרחב שלם ישתבש בגללם; שדי במחפורת כביש שלא נזהרו במידותיה ולא טיפלו להצניעה כראוי, כדי שאזור שלם ייקרע בגסות כמין צלקת של מום; כשראיית ייחודו של מעשה אחד שעושים במקום אחד מכסה תמיד על ראיית המרחב השלם והמקום בהיקפו המלא, ואיך תתאזן לבסוף השפעת אותו מעשה אחד על המעשה הכללי; כשראייה קצרת טווח באה במקום מבט רחוק יותר; כשהשאלה האם אפשר היה למעט בנזק שכל הפרת שיווי-משקל טבעי גורמת עמה – כמעט שאינה נשאלת, וממילא תשובה לא אינה מבוקשת; אלא כל אחד לעצמו עודר בחלקתו ומצליח או לא מצליח בה, אפילו אם שאר החלקות תסתחפנה בשל כך, שכל אלה מתרחשים במהירות לפנינו, במעשה של כל יום, בתחומי ארץ קטנה וצרה, ששדותיה הפתוחים מתכווצים, כלום לא צריך שיהיה למישהו אכפת בשעה מאוחרת כל כך לעשות משהו כדי לעצור ולעכב, לא רק כדי שלא ירבה המכוער אלא אדרבה, כדי שיעלה וייראה יותר ויותר, ככל הניתן, היפה, הנקי יותר והמאוזן כטבעו, מתקיים בשלום כפי שהוא דרך חירות.

היום נתמעטו הולכי הרגל, והכל חולפים בדרכם ביעף, ומה שמתגלה לפניהם משני עברי הדרך נתפס להם מתוך המרוצה במרופרף ובמעומעם, ואף על פי כן הוא דבר שנתפס, דבר שנקלט ומצטבר קו לקו מנסיעה לנסיעה. ולמה לא יהיה זה דבר מצטבר של יפה, של מרחב נקי ושל שקט ופתיחות, במקום שיהא מצטבר ונקלט הקלוקל, המשתלט מאליו מכוח כובדו ובאין מעצור? כוח מחצו של הקלוקל עצום פי כמה, והוא מתעצם על-פי טיבו כסחף במורד ועושה לבלתי השב מעוות שאין לו תקנה.

לפיכך, כל מה שכתוב בהצעת החוק שלפנינו על סילוק אותם שלטים שאין בהם הכרח לנוסע ולבטיחותו עד מהלאה למאה מטר מן הכביש, אין בו אלא ראייה קצרה של צד הבטיחות בלבד, בלי לראות את צד הכיעור המשחית. כאילו ענין זה להיות יפה או לא יפה או לאמיתו רק טפל וחסר משקל של ממש. וזה גם אולי המקור לאותם פגמים שנעשו בכל מקום בארץ, אותו היינו-הך מרושל ואטום לכל מה שמעבר לביצוע המושם עליך לבצע. אחת היא איך ייראה, איך ישפיע ומה בינו לבין העולם שבו יוצב.

מאה מטר אינם מספיקים, גם לא מאתיים מטר, אלא פתוח ומפונה עד כמה שניתן לראות עד מעבר לרכס הגבעה. כדי שיהיו שני עברי הדרך נקיים משום כתמים זרים ועוינים לטיבם של השדות הפתוחים, בלי כרזות, בלי שלטים, בלי שום חפצים תותבים ואפילו, ככל האפשר, בלי עמודי חשמל וטלפון. במאמץ מסוים ניתן הדבר, - וכבר הוכח כי ניתן, בכל מקום שבאמת רצו בדבר – הרחק עד מעבר לקו האופק. מעבר למאה מטר תמיד עוד יהיה כדאי למישהו לבנות לו כרזת ענק שתהיה גדולה למדי וצועקת למדי, עד שקולה יגיע עד הכביש ולתוך עיני הנוסעים. אסור שאלה יימצאו בכל מרחק שהוא. שלא יהיו נראים כלל באזורים הפתוחים הבין-עירוניים. שיהיה שם מקום חסין פרסומות, ולשוק יהיה גבול על תחומי העיר, ועל חוט עירובה.

צריך, אפוא, שיהיה החוק מחמיר ביותר, ובמקום סעיף 2 שבהצעת החוק האומר: "לא יתקין אדם שלט בתוך מאה מטר מצידה של דרך וכו'", יתוקן ויכתב כך: "לא יתקין אדם שלט בתוך תחומי ראייה מצידה של דרך וכו'". ועוד צריך שכבר עתה, ועד שתיקבע הצעת החוק כחוק, תצא תקנה כהוראת שעה שאסור יהיה לפיה להוסיף כבר מעתה אף שלט אחד משני עברי הכביש הבין-עירוני, בשום מרחק שהוא, ולא יהיה צריך אחר-כך לא לסלק, ולא לקנוס, ומראש יידעו כי השלט אסור. ואלה שכבר הקימו, מוטב שיקפלו כרזותיהם ויחזרו לעירם מבעוד מועד. או אולי כדאי להציע לציבור להחרים מוצרי חברות המפרסמות על הכביש?

הצעת החוק מקילה גם בדרכים העוברות באזורי מהירות מוגבלת ומתירה שם שלטי פרסומות בתנאים מסוימים, גם כאשר דרכים אלה הן מחוץ לתחומי רשות עירונית. זהו פגם גדול שצריך לתקנו. כלל אחד חייב להתקיים: לא תותר פרסומת אלא בתחומי הדרכים העירוניות בלבד, אחת היא מה מהירות הנסיעה המותרת. שכן אמת-המידה אינה רק בטיחות והסחת דעת הנהג, אלא לא פחות מזה – קלקול הארץ. ולפיכך רק בתוך תחומי רשות עירונית (ולדידי אפילו לא שם). ומחוץ לדרכים העירוניות – שום שלט, שום פרסומת. חופשי מכרזות, חופשי ממכירה, מפיתוי, מהיצע, מביקוש, ומכל עסקי השוק.

זה ועוד זה: גם אותם שלטים שהם הכרח, כגון תמרורי דרך ואזהרות שונות – אסור להרבות בהם, גם מטעמי בטיחות וגם מטעמי מראה הדרך. צריך להקפיד שלא יחרגו ממידות מוגבלות וסטנדרטיות החלות על כל השלטים המותרים בצידי הדרך ושלא יעברו מידה של טעם בגובהם, בצבעם ובהתבלטותן. וכל הממעט – ייטיב.

ומכאן צריך שסעיף 4 בהצעת החוק הקובע ועדת-משנה מוסמכת להתיר הקמת שלטים הכרחיים בצידי הדרכים – יתוקן על ידי תוספת נציגים על אלה המוזכרים בו; נציגים שאינם רק שליחי הבטיחות, הכבישים, התכנון והחקלאות, אלא גם כאלה שיהיו שליחי המבט הכולל של הנוף, של שרידי עבר, של קבוצת עצים, של אילן בודד, של שדות, ושל האיזון שבין כולם, כגון נציג רשות הגנים הלאומיים ונציג רשות שמורות הטבע, וכן נציב יערות הקרן הקיימת לישראל, אדריכלי נוף, וכיוצא בהם נציגים שהם בו בזמן שליחי הציבור הנוסע, ושליחי הנוף שנוסעים בתוכו.

כדאי להתעכב רגע וליטול דוגמה מארצות שבהן לא נמנע קלקול זה בעוד מועד ובראשיתו, כדי להירתע ולא לחוס על כל מאמץ כדי למנוע את הקלקול אצלנו. מי שעבר כבישים אלה באותן ארצות שהניחו לשלטים לפרוח, יודע עד היכן עשוי הדבר להגיע. וחובה לעכב, כדי שתהא הארץ, שעוד נותרה פתוחה לפי טיבה ולפי איזונה הטבעי, או הכפרי, ולפי מהלכה הנקי, בלתי-מאולצת לצאת מגדרה, בלתי-מושחתת, ולא יוכל עוד הכיעור הצעקני לרדוף אחר אדם אל כל אשר יפנה: בבית, ברחוב, ברדיו ובעיתון, בעיר ומחוץ לעיר ועל פני כל השדות, חיים שלמים בצעקה. צריך לזכור כי רוב האוכלוסין רואה את הארץ בעד חלון המכונית. ומה שרואה – זו דמות מולדתו וזה המושג הממשי שלו על ארצו. כלום לא כדאי שנטרח מאוד כדי שזה שהוא רואה וסופג יביא הנאה, שלווה, ואולי גם גאווה?

הביא למערכת: עומר מיכאליס

ללא שם, פליקס גונזלס טורס, 1992 / אוסף מומא

'מי ומי הלומד, מה ומה ילמד'

"אנסה לברר שני תחומים אחרים: מי הם הלומדים באוניברסיטה ומה לומדים בה היום, ומה לציבור, ולמועצה המוצעת, ולענין זה" >>>

משטרת הפרסומות

"הפרקליטות לא הסתפקה בהסברים על אי-החוקיות של הצבת השלטים. הממונה בפועל על הבג"צים, עו"ד דינה זילבר, נתלתה באילן גבוה בדמות קאלה לאסן, המחבר הקנדי של הספר "שיבוש תרבות" - שבמרכזו התקפה חריפה על תרבות הצריכה, התאגידים וההשפעה מרחיקת הלכת שיש כיום לפרסום בכל היבט של חיי היום-יום."
צפריר רינת על הדיון בבג"ץ בעתירתה של חברת שילוט החוצות "נור" נגד ההוראה להסיר את שלטי הענק בנתיבי איילון, הארץ >>>

אדוארד אבי כנופיית המקלות בגלגלים

ג'ורג' וושינגטון היידיוק, חובש לשעבר בכוחות המיוחדים וחובב פצצות, בירה וטבע, חוזר מווייטנאם לביתו ביוטה ומגלה שאנשי עסקים, פוליטיקאים ומכונות חברו יחדיו כדי להחריב את הטבע הנדיר של ארץ המדבר האהובה שלו באמצעות שורה של מיזמי ענק מיותרים. >>>

קאלה לאסן שיבוש תרבות

הספר שאתם מחזיקים בידיכם נושא מסר: אנחנו יכולים לשנות את העולם. בימים אלה, מסוכן מאוד להבטיח הבטחה כזו, אבל זו האמת. אנחנו רצינייים.אנחנו קוראים לעצמנו משבשי תרבות. >>>

הקדמה

הספר שאתם מחזיקים בידיכם נושא מסר, שתגובתכם הראשונית תהיה לא לבטוח בו. המסר הוא, אנחנו יכולים לשנות את העולם. >>>

גירסה להדפסה