מכונת קריאה - אבל הכל רק התחיל

בבל , , 8/2/2012

ג'יימס ווד אבל הכל רק התחיל
הקדמה לשיחה עם ו.ג זבאלד

היה זה וולטר בנימין שאמר כי כל יצירה גדולה מכוננת ז'אנר ספרותי חדש או פורמת ז'אנר ישן. יהיה אם כן 'המהגרים', ספרו של ו.ג זבאלד, מופת ליצירה כזו.

זהו סיפורם של ארבעה גברים, סחופי היסטוריה, פגועים ומאוימים על ידי קרע נפשי תמידי. את הראשון, הדוקטור הנרי סלווין, פוגש זבאלד לראשונה ב-1970 בבית כפר סמוך לנוריץ', אנגליה. סלוין נדמה בתחילה כמין נזיר אריסטוקרטי שנטש את ביתו המבוכי ורחב הידיים וחי את עיקר זמנו במצודת אבן משונה שבחצרו, קושר קשר איתן יותר עם חיות הגן וצמחיו מקשריו עם בני האדם. אט אט נחשף סיפורו. הוא גלה מליטא מולדתו ב-1899 עם משפחתו אשר נחתה בלונדון בחושבם שהגיעו לניו יורק. סלוין שינה את שמו, נישא, למד בקיימברידג', הירבה נסיעות ונעשה לרופא כפרי. זמן לא רב לאחר שנפגש עם זבאלד וגולל בפניו את סיפורו, מתאבד הדוקטור סלוין ביריה.
הסיפור השני מגולל את קורותיו של פול ברייטר, מורהו של זבאלד בימי ילדותו בכפר הגרמני ו' [וורטך]. בשנת 1984 מגיעה אל זבאלד שמועת התאבדותו של ברייטר על פסי מסילת הרכבת הסמוכה לכפר, שלאחריה מנסה זבאלד להתחקות אחר מקורות יסוריו של המורה. הוא מגלה כי עקב שורשיו הרבע-יהודיים של ברייטר הושעה המורה ממשרתו, ששירת בצבא הגרמני בשנות השלושים בעיצומה של מלחמת העולם השניה, שלאחריה הושבה לו משרתו כמורה. אך כגורלם של גיבורי הספר כולם (זולת האחרון), כרע גם ברייטר תחת העול נפשי המכלה. הוא נטש את משרתו, לקה בראייתו והתאבד.
הסיפור השלישי מתחקה אחר אמברוז אדלוורת', בן משפחתו של המספר, שהיגר לאמריקה בראשית שנות העשרים, הועסק כנער משרת ושוליה אצל משפחת סולומון בלונג איילנד, הצטרף כבן לויה למעסיקו וידידו לאודיסאה באירופה עד ששב לבסוף לאיתקה, שמו של מוסד פסיכיאטרי ניו יורקי, בו ישב את ימיו אחרונים.
בסיפור הרביעי מופיע הצייר מקס פרבר, בן דמותו של הצייר פרנק אוארבך, בו פוגש זבאלד במנצ'סטר.

רבות דובר, ובצדק, על המעוף הנדיר שבספר. נדירים וקלושים מבשריו הספרותיים, ביניהם ניתן למנות את 'קורות הנרי ברולרד', אוטוביוגרפיה מאת סטנדל. ספר לא יציב הרצוף – כשם שספרו של זבאלד זרוע תצלומים – איורים שטיבם לא ברור פרי עטו של המחבר.
מבשרים נוספים יתכן וניתן למצוא במסורת ה'מעשיות' הגרמנית, בה נועדים מספרים עם דמויות המגוללות בפניהם את סיפור חייהן. אני חושב בייחוד על הסופר האוסטרי אדלברט שטיפטר, שעל אודותיו אף כתב זבאלד.
בין מבשריו המודרניים ניתן למנות את נאבוקוב כהשפעה ברורה. 'דבר, זכרון', יצירתו האוטוביוגרפית של נאבוקוב, זרועה תצלומים, אף כי אלו מופיעים בהקשר ברור ותחת כותרות מפורשות. אולם ספרו הראשון שנכתב בשפה האנגלית, 'הסיפור האמיתי של סבסטיאן נייט', הוא דין וחשבון בדיוני, הנמסר כסיפור אמיתי, על חייו של סופר מומצא. סוגיה זו, שאלת הבדיון במלוא חומרתה, היא אחת מתימות המפתח בספריו של זבאלד.

עידונו של 'המהגרים' יוצא דופן, אולם זו אינה אנינות תפלה. קוראי הספר יבחינו ודאי במוטיבים הנשזרים לכל אורך הספר, למשל מוטיב הגן והגינון, או הגחת דמותו של נאבוקוב, הגלויה או המוסווית, בכל סיפור וסיפור.
גדולתו של הספר באה לו מיכולתו הנדירה להעלות בפנינו שאלות שטיבן מופשט מבלי לנטוש את הכמיהה לגילוי טבעה המסתורי של הממשות, עומקו של השטח. הספר גדוש פריטים יוצאי דופן הנמסרים בתשומת לב, והוא המעניק גם את ההומור המיוחד לו.
מעט מדי דובר בחוש ההומור שבו, אך זהו ספר המתפקע מהומור נוגה, שמץ זה של הסנסציוני והוולגרי המעלה יצירות מעולות לפסגה הרמה של המופתי.
אני חושב למשל על דוקטור סלווין המזמין את אורחיו לארוחת ערב שתפריטה הוגבל לירקות העונה שנקטפו מגנו. או על איליין המשרתת, המגישה את הסעודה על מגש-שומר-חום, שזבאלד מתאר כ'מעין פטנט עיצובי יליד שנות השלושים'. הבחינו למילה 'פטנט'. סופר מחושב פחות היה משמיט מלה זו על נקלה, אולם בדיוק מלה זו, על יומרתה המגוחכת, היא החומר ממנו עשוי ההומור. או למשל גברת אירלם, בסיפור האחרון, על האביזר האנגלי המוזר שהעניקה לזבאלד בטובה, 'נס חשמלי' לדבריה, להכנת תה, שאת תיאורו מלווה תצלום משל היה מוצג אתנוגרפי.
הצילומים, שנדמים לפעמים כקשורים קשר רופף בלבד לרצף הסיפורי, מתגרים בקורא כשם שהתגרה בו גתה באמירתו לאקרמן: 'הרומן אינו אלא סיפור שלא נשמע כמותו על שאירע באמת'.

ההעלאה הצלולה של עבר שכוח, הפצעת הנשכח והנעלם שבמרכז כל יצירתו, ההרהור העמוק על טיבו הבדוי של הזכרון והאלמנט הקומי הבלתי נפרד ממנו, כל אלו מתכנסים לפסקה אחת מתחילתו של הסיפור 'אמברוז אדלוורת''. זבאלד מרחיק אל הדור קזימיר, בחופי ג'רזי, בחיפושיו אחר קרובו אדלוורת'. "I come here often, אמר הדוד קזימיר, it makes me feel that I am a long way away, though I never quite know from where".
האירוניה כה דקה. תצלומו של זבאלד כפי שצולם על ידי דודו מצורף לעמוד זה, אך הוא כהה מדי ולא ברור דיה כדי לפענחו. מבט בו, אפילו ישתדל מאוד לגלות בו את זבאלד לא יצליח. יתכן כי זהו המחבר, יתכן שלא, זה לא ממש משנה, הסוגסטיה חזקה מספיק: הפסקה כולה ניחנה בדבקות של ציור טבע דומם רנסנסי. הלך הרוח של זמן שקצבו הואט, שטיבו נתפס ואז אבד מקבל ביטוי באזכורו של שעון הכיס. תצלום זה, פריט אחד מסרט צילום שנשלח לאחר שנתיים, 'כנראה כאשר [הסרט] התמלא לבסוף', מלמדנו על חיים שמימד הנראות העצמית שבהם מוגבל: הדוד קזימיר שלא הרבה להשתמש במצלמתו וזבאלד שתצלומו מטשטש את דמותו. ואף על פי כן, עיקר סגולתו של הספר מצויה לו בדיוק בשל גילויו הזהירים והמזהירים.

'המהגרים' היה הראשון מבין ספריו של זבאלד שראה אור באנגלית. בעקבותיו יצאו בזה אחר זה 'טבעות שבתאי', 'ורטיגו' ו'אוסטרליץ'. למודי הקריאה במהגרים, למדנו כיצד לקרוא את כתביו הטמירים, כיצד לגלות אצל אויר הפסגות, המלנכוליה ועובי הסתיו של סיפוריו גם נטיות אחרות כהומור דק, עורמה ואפילו שמץ מתח גותי. נתגלתה השפעתו של תומאס ברנהרד, כמו גם של בקט. בפרט, גילה 'טבעות שבתאי', על ריבוא פרטיו והילוכו האיטי לאורכה ורוחבה של נורפולק, את צידו ה'אנגלי' של זבאלד (שחי שלושים שנה בעיר נוריץ'): סופר ער לחלוטין לתסכוליו האפרוריים וגחמות היומיום של חיי האי הבריטי. ניתן לדמיין בנקל את הסופר קונה שביתה – עד כמה שאי הנחת שבו אפשרה לו שבת כלל – בנוף המושאל. מרתק ומתסכל לחשוב על ניסוייו העתידיים שנגדעו, שכן אין להעלות על הדעת סופר בן זמננו שהיה כה בלתי צפוי.
בדומה לאיטלו סבבו שידע מעט שנות תהילה בטרם מת בלא עת בתאונת דרכים, נדם קולו של זבאלד. הוא מת בתאונה לקראת סוף השנה שעברה [14.12.01, ע.מ] כשהוא בן חמישים ושמונה. בין תגובות שטיבן אישי ואנוכי למותו, זכור לי גם כי בהביטי בכותרת הניו יורק טיימז ("מת הסופר הגרמני") אמרתי לעצמי: "אבל הכל רק התחיל!" כקוראים אך למדנו להכיר בנוכחותו המכונפת, וכקוראי אנגלית רק עתה התחלנו לייחל לספר שטרם נכתב של זבאלד. נזכרתי אז, כמובן, גם בפגישתי היחידה עמו: בערב בו נערכה שיחה זו, ובארוחת הערב שבעקבותיה, בניו יורק. כזבאלד של כתביו, היה גם האיש שפגשתי שליו, מצחיק בגניבה, מעמיק, וזך באופן מתמיה. קל היה לחבב את נועם הילוכו: גבוה, נאה, קורן (לחייו נצבעו בשקיעה רכה של כלי דם), ונוגה-מבע. אולי מעבר לכל הכו בי עיניו שנשתקעו ותו של מלנכוליה הבהב בהן. שפמו האפור העניק לפניו רושם של קפדנות אסתטית בורגנית, פנים שניכר בהן מימד שקול ומהימן. רק בעישונו הכבד ניתן רמז לעומק המתח, זה המתח שנדמה כי עיצב את יצירתו הספרותית.
אני מסתכן בניחוש כי מצא קורת רוח כלשהי בדימוי הגרמני-מלנכולי שדבק בו, שאפשר לו להפתיע בדמות קלילה, מצחיקה אפילו. הוא הודה בפני כי מכל הווית החיים האנגלית חביב עליו ההומור הבריטי. "איך ההומור הגרמני?" שאלתי. "הו, זה איום ונורא," השיב. "ראית פעם קומדיה גרמנית בטלוויזיה?", לא ראיתי. "קשה לתאר במה מדובר", הוא השיב, מגלגל את המלים באריכות, בחיתוך דיבורו הנוגה. "בל יתואר". לאחר מכן שאל אותו מארחנו אם בעקבות הצלחתו הנוכחית יתפתה לנטוש את נוריץ' ולנדוד לאמריקה. אולי יוכל ללמד בקולומביה שנה, או להתקבל לחבר הנאמנים הנכבד של ספריה הציבורית של ניו יורק. אמריקה פרושה לרגליך. זו אמריקה שנדמתה למארחנו ככתובתה הטבעית של ההצלחה. ובאשר לאנגליה – ובכן, אנגליה כידוע לכל, כדבריו של לארקין, אינה אלא עליית הגג השוממה של ההגשמה. זבאלד הביט במארחנו, נדמה לרגע כשוקל את הרעיון, בטרם השיב בשקט ובפסקנות: 'הו לא, אני חושש שלא'.

לשיחה >>>

הקדמה זו והראיון המופיע בהמשך פורסמו לראשונה בגליון מס' 69 של כתב העת הקנדי בריק, טורונטו 2002.
הביא למערכת: עומר מיכאליס

יובל יבנה הזמן העירום

שיט, שוב נגמר הקפה, כמו תמיד ברגע שהכי בא לי קפה, ברגע שבא לי לשבת בכורסא עם הניו יורקר ולהשקיף על ברודווי. רגע אחד התלבטה מוירה בין העצלנות ובין התשוקה לקפה, התשוקה לקפה הכריעה. >>>

צבי אלחייני נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

גירסה להדפסה