'האמן' מתאר חמש שנים בחייו של הסופר הנודע הנרי ג'יימס. הרומן הביוגרפי הזה כתוב בנימה מאופקת ורגישה, אך נעדר תנופה וכוח סיפורי

"אליס ופגי ישבו כל אחת משני צדי הספה, על השולחן ניצבה מנורה והן קראו בשקט... הווילונות היו סגורים. הנרי ישב בכורסה ליד האח... 'זה היה חלומה של אמי למעננו, אמר... 'שאנחנו, כל אחד מאיתנו, נשב וניהנה מספרים בשעה שהיא ודודה קייט מבצעות את עבודותיהן, ולא יישמע קול במשך שעות מלבד הפיכת דפים'". "האמן" הוא ספר שדורש שלווה ומתינות, לא משהו שאפשר לקרוא באוטובוס או בתור. צריך להתרווח בסבלנות, לתת לניחוח העץ האנגלי והאבן האיטלקית לדגדג את הנחיריים, להניח לטעמים העשירים להתגלות, למרקמים העדינים להיחשף ולהתחדד.

הסופר האירי קולם טויבין הצליח לשחזר להפליא את נימת הכתיבה של גיבורו, הנרי ג'יימס, הסופר האמריקני-אירופי בן המאה התשע-עשרה. כל כולו אנדרסטייטמנט, נימה מהוקצעת, תחושה של משהו אפל הרוחש מתחת לפני השטח, בועות של תשוקה שעולות ופוקעות בקול החמצה דקה. ותרגומו המשובח של גיורא לשם מעביר את העושר העדין הזה לשפה שאינה סתם אנגלית מתורגמת, אלא עברית שכמו קיבלה מבטא ויקטוריאני.
הספר מתאר חמש שנים בחייו של הנרי ג'יימס, בהיותו כבר בשנותיו המבוגרות, סופר מפורסם ונערץ, אדם שתיירים אמריקנים בלונדון עולים אליו לרגל עם מכתבי המלצה, יקיר החברה הגבוהה, מחברן של יצירות מופת כ"דיוקנה של גברת" ו"הבוסטונים". אחת-עשרה האפיזודות שמרכיבות את הספר מספרות לא רק על קורותיו של ג'יימס באותן שנים, אלא מחזירות אותו לזיכרונות העבר, למלחמת האזרחים האמריקנית, לדמותו המורכבת של אביו, לחייה הטרגיים של אחותו, לחשקיו המודחקים של גופו, לרוחת הרפאים של הנשים בחייו, שספק אהבו אותו והוא ספק אהב אותן.

טויבין בוחר תקופת זמן קצרה ומשמעותית בחייו של האמן הגדול, ונכנס בה כבדלת סתרים אל תוך נפשו, משתמש בסיפור כדי להפוך את המונומנט לאנושי ולפענח את תעלומת היצירה הגאונית מפנים. כך עשה תומס מאן ב"לוטה בוימאר", כשהביא אל גתה הזקן את אהובת נעוריו, וכך עשה ליאוניד ציפקין ב"קיץ בבאדן באדן", כשעקב אחר דוסטויבסקי במסע ההימורים הנואש שלו. זהו ז'אנר תובעני, שאינו מסתפק בהמצאת דמות טובה אלא מתיימר לחקור דמות אמיתית, ולהיפך, אינו מסתפק בלהיות ביוגרפיה אלא שואף להיות סיפור טוב.
קשה מאוד לעשות זאת בלי ליפול בין הכיסאות, וזה מה שקורה במידה מסוימת לטויבין. מצד אחד הספר שלו איננו, ואינו אמור להיות, ביוגרפיה; אף שהוא נסמך על רשימת מקורות עשירה, מוקד העניין שלו נמצא בנפש ולא בעובדות. מצד אחר, כרומן חסר לו משהו – תנופה, חוט של סיפור, התפתחות שתאחד את האירועים לכלל עלילה אחת. חמש השנים שנבחרו משמשות תירוץ להכיר לנו בזו אחר זו את כל הדמויות החשובות בחייו של ג'יימס, והן עוברות בסך ונעלמות בלי להאפיל על הבאות לפניהן או אחריהן. נקודת מבט פנורמית שכזאת היא אולי הוגנת, אבל גורמת לרומן לצוף בלי מוקד ברור. נדמה שטויבין לא רצה לוותר על דבר, על שום ספר ועל שום פרשה, על שום מקור השראה ועל שום עיר באיטליה, ואכן, כל דבר כשלעצמו ראוי ויפה ומעניין, אבל מה שמתקבל בסופו של דבר הוא פחות רומן דינמי ויותר דיוקן סטטי, כמו זה שעל עטיפת הספר.

ולא שדיוקן זה נעדר יופי או עומק. לאורך הפרקים מצטייר אדם שכל חייו, מלאי המסעות והאמנות והיצירה, הם במובן מסוים התחמקות, השתמטות, החמצה. הוא הצופה הנצחי מן הצד: "הוא ישב בכורסתו ונתן דרור לתודעתו לצייר חדרים ופתחי דלתות אחרים, לצייר נעיצות עיניים חרישיות אחרות ואת נוכחותו שלו, המרוחקת, בעודו מפרש את אותם רגעים כטעונים בכוונה דו-משמעית עמוקה".
שוב ושוב מופיעים גברים צעירים המושכים את לבו, שוב ושוב מתחוללת בתוכו סערה בלי להסגיר שום אדווה על פני השטח, שוב ושוב מסתיים הכל במבט חפוז, בכחכוח גרון, בהסתלקות מבוישת (אגב, שאלת מיניותו של ג'יימס היא שאלה פתוחה, ואין כל עדות שהיו לו יחסים אירוטיים כלשהם, עם נשים או עם גברים. אבל בחירתו של טויבין להציגו כהומוסקסואל מודחק אינה מופרכת). הוא נזהר מלהביע דעה פוליטית. על עלבונות הוא מגיב בשתיקה רועמת. יחסיו עם בני משפחתו אוהבים אך מרוחקים. אמו מתחננת אליו בחלומו והוא לא יכול להושיע, אחותו מתה הרחק ממנו, גחלי היריבות עם האח הבוגר ויליאם מלחשים תמיד. ביום שבו יוצאת פלוגתו של אחיו וילקי במצעד חגיגי מבוסטון, הוא מעמיד פני חולה וחומק חרש אל חדריו בהארוורד, שם הוא חש שלווה עמוקה "בתוך הבורגנות השלווה והמוזרה הזאת, בפרישותו החשאית מן העולם". בפעם הבאה שיראה את וילקי, יהיה אחיו הצעיר מרוסק ופצוע אנושות.

לקראת סוף הספר מבליח שוב סיכוי לאהבה, לפסל אמריקני צעיר, אך למרבה האירוניה והעצב, רגע השיא של הקרבה ביניהם מתרחש בבית הקברות הפרוטסטנטי של רומא; שם מוקף הסופר המזדקן במכריו משכבר, עדים אילמי להתלהבות נעוריו, ואישה אוהבת שלולא היה נרתע ומתרחק ממנה ברגע שבו היתה זקוקה לו, אולי עוד היתה בין החיים.
וכך אנו פוסעים עם ג'יימס בגן השבילים חסרי המוצא שלו, החל בניסיונו להעלות מחזה ולגעת סוף סוף בקהל של אנשים חיים ("הוא חזה בקץ ימי בדידותו הארוכים"), דרך הכישלון החרוץ שגורם לו להתכנס כשבלול פגוע בקונכיית חדר העבודה שלו, וכלה בשלוות בית הכפר האנגלי שהוא רוכש לעצמו, ובו הוא יודע שהוא עתיד לסיים את חייו. המסע יפה, לרגעים מרגש, והנופים המתחלפים בין ונציה, לונדון וניו-אינגלנד שובים את הלב, ורק חבל שאי שם בדרך, מרוב איפוק ומופנמות, נדבק הסופר טויבין מגיבורו באותה רתיעה מלהחליט, באותו חשש מלהתאכזר ולחבק, וכתב ספר קסום, מלנכולי ורגיש, שמדיף ניחוח עדין של החמצה.

הרשימה התפרסמה ב"מעריב", מדור ספרות וספרים, 24.11.2006

גירסה להדפסה