חלק מהציוניים שבארץ מבליטים לנו בזמן האחרון, על-ידי נאומיהם באספות ומאמריהם בעיתונות, כי יש בעולם שני מיני יהודים, חלק מהם ציוניים וחלק אחר יהודים סתם. ובשביל זה מתנגדים הם להסוכנות, המורכבת גם מיהודים שאינם ציוניים, למרות שהיהודים האלה הם מהיותר חשובים מבין היהודים שבכל העולם – אולם, מפני שאינם ציוניים, טרפים הם בעיניהם.

ואני לתומי, בתור בן הארץ, יליד יפו אז וכעת תושב תל-אביב, אשר עברו עלי שנים, ושנים התמזגתי עם הרבה יהודים שבאו ליפו ולתל-אביב - הן בעסקים והן בעבודה ציבורית - ומהתחלת היישוב החדש התחיל לצלצל באוזנינו שֵם "יהודים ציוניים", הבינותי כרגיל שזוהי חברה שמטרתה להתיישב בארץ ונקראה בשם "ציוניים". במשך הזמן התחלתי להבין אחרת - לא כל מי שבא לארץ הוא ציוני, ואפילו מי שנולדו בארץ גופא אינם ציוניים לפי דעתם הם.
חפצתי להתעמק ולדעת מה הוא ההפרש בין יהודי ציוני ויהודי סתם. פעמים רבות שמעתי מאחדים מהציוניים, הן באספות והן בשיחה פרטית, בעת שדיברו על אדם פלוני זה או פלוני אחר - אם הם ציוניים לפי דעתם זוכרים את שמם בהדרת קודש ומדגישים את ציונותם הנפלאה. ניסיתי לחשוב, אולי הציוניים האמיתיים, לפי דעתם, המה אלה אשר עזבו את ערי מולדתם מתחילת היישוב ובאו להתאזרח בארץ, על-כן נקראים הם חלוצים וציוניים אמיתיים.
וגם פה טעיתי, מפני הנה לפנינו עובדה: יהודים מבני עדות המזרח, שבאו לארץ לפני יובלים או יובל בשנים, ונסעו מערי מולדתם לארץ, לא בעגלות וגם לא באוטומובילים ואף לא ברכבות ואפילו לא באוניות (מפני שבזמנים ההם לא היה אף דבר ממין זה), אלא בספינות רוח שוטות בים שנסעו בהם, וגם ביבשה נסעו בחמורים וגם הלכו רגלי, ולא חסו על נפשם לא מסכנת הים ולא מסכנת היבשה, וגם לא עזבו את מקום מגורם מתוך לחץ, לא מהממשלה ולא מהתושבים, אלא מרצונם הטוב לחיבת הארץ האמיתית, והם החלוצים האמיתיים בפועל - בכל זאת, לפי דעת הציוניים הקיצוניים, גם המין הזה אינם ציוניים. ואני מעז והולך הלאה - אולי גם הברון הנדיב שיחיה, ראש גלותא, למרות עבודתו הכבירה, בכל זאת איננו נחשב לפי דעתם לציוני בדרגת הציוניות הקיצונית הטהורה?

ואחרי חיפוש ובירור כוונתם, הבינותי שכל ציוני בדרך כלל הוא רק כל אדם שמוצאו מרוסיה.
את הכרה זו מצאתיה רק אחרי הרכבת הסוכנות ומסקנותיה - והתבלט לעיני ההבדל. בשינוי זה התבלט עוד דבר לעינינו: שהציוניים הדתיים אינם ציוניים כל-כך טהורים, כל זמן שקשורים הם בשני קצוות - שהם הדתיות והלאומיות - מפני שהציוניים הקיצוניים חושבים שהציוני הטהור הוא רק ציוני לאומי, ובלבד שלא יהיה דתי.
והנה התמונה שאנו רואים אותה כיום, במקרה של הרכבת הסוכנות: הרבה ציוניים טובים, ובראשם גם מנהיגינו הד"ר ויצמן, סוקולוב ועוד, חשבו וחושבים שלא רק כל יהודי שמוצאו מרוסיה הוא ציוני, אלא שכל יהודי העוזר לבניין הארץ הוא ציוני - ויהי מוצאו מאיזו עיר שהיא. ראיה לעניין היא הרכבת הסוכנות, שהד"ר ויצמן עבד במשך שנתיים בכדי לגשמה, מפני שחזר מטעותו הקודמת, שחשב כי רק בעזרת ארגון הפועלים והמורים יוכל לבנות את הארץ, אחרי שמניסיון זה של עשר שנות עבודה הרגיש בטעותו וראה כי לא זוהי הדרך (כמו שטעה גם הא' דיזנגוף במסשטב שלו בחוג שלו בתל-אביב). ואני בתורי, הנני מודה ומתוודה ומכה על לבי, על שחטאתי לא פעם וחשדתי בהד"ר ויצמן כי צידד לצד השמאליים - שאין מהם תועלת לבניין הארץ, אלא תועלתם מכוונת לעצמם - לכבוש את הארץ ולהנהיג בה תורה שבדרך זו היא חורבן הארץ.
וחלק זה נדבק להציוניות לקרדום לחפור בו כדי לכבוש, ובפרט מצאו בארץ כר נרחב, ובשם הלאומיות והאידאל, שלקחום מונופול לעצמם, ניהלו את מוסדות הארץ לפי רוחם. כעת, כמובן, הבליטו ציונותם בהרכבת הסוכנות - שלפי דעתם מזיקה לעניינם הם. אפילו לפי הכרתם הרכבה זו תביא תועלת לכלל הארץ, אבל לא לפי נטייתם, ובשביל זה הם מתנגדים - ייחרב היישוב בלבד שלא ייחרב שלטונם; ממש אותו דבר שהיה בחורבן בית שני (ככתוב: "לא אנו ולא אתם נבנה את הארץ").

(טקסט זה כנראה לא פורסם מעולם. המקור נמצא בארכיון הציוני)
נכתב ב1931
ברשת מ-20/01/06
עורך: אור אלכסנדרוביץ'

פרשת חיי

ספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש "פרשת חיי" התפרסם בתל אביב בשנת 1931, ראה אור בשנית בהוצאה פרטית ב- 1973 אך מעולם למעשה לא הופץ לקהל הרחב. ספר זה מציג מבט אחר לגמרי על ההיסטוריה המוקדמת של תל אביב וזווית יחודית, אוהדת וביקורתית כאחת, על המפעל הציוני. >>>

אל הערביים

"הלא אחים אנו, לא רק לגזע ולמולדת כי אם גם אחים לצרה: כמונו כמוכם הננו עמים של עבר מזהיר, של תרבות ומסורת עתיקה ושל שאיפות לאומיות נעלות, וגורלנו אינו ניתן בידינו אנו. >>>

הרצל ויהודי יפו

עדותו של יוסף אליהו שלוש על ביקורו של הרצל ביפו בשנת 1898 ועל מפגש חטוף איתו בתחנת הרכבת של יפו. >>>

קול קורא להספרדים ולעדות המזרח בארץ ישראל

"חי נפשי שתמיד לא הייתי מבדיל אפילו במצפוני בין יהודי זה ליהודי אחר, אלא אחרי שנוכחתי לדעת בהזדמנויות שונות הוא בזה שבני המזרח בכללם מסתפקים במועט וענייהם ויתומיהם וזקניהם וחוליהם אינם דורשים עזרה אלא ברגע האחרון עד שידם אינה משגת ועד שבאים מים עד נפש. >>>

פתח דבר

"התאמצתי כפי יכולתי לרשום את זיכרונותי למען יישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעוניינים בתולדות ובהתפתחות היישוב העברי ביפו, ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערבים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של 'גואלי' ארצנו האנגלים. >>>

"על כן לכל הפחות הכתבן הזה היה צריך לחתום שמו הפעם לא מזג טוב אלא מזג רע" (טוק-בק של אחרי פורים)

מכתב למערכת עיתון דואר היום מיוסף אליהו שלוש בעניין דיווח העיתון על בחירת בת אחיו רקטה שלוש לאסתר המלכה של שנת 1927.
(מהארכיון הציוני) >>>

יוסי יונה ויהודה שנהב רב-תרבותיות מהי?

הספר מציע ניתוח אנליטי וחריף המפריך כמה מן "האמיתות" המקובלות בשיח הציבורי בנוגע לרב-תרבותיות. חשיבותו של הספר מתחדדת לנוכח קיומו של דיון שטחי ופשטני ברב-תרבותיות המתנהל בשנים האחרונות בישראל. >>>

מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

"כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות >>>

ויקי שירן לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש

מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב. >>>

סמי שלום שטרית עזמי בשארה – האמת העירומה כתקווה היחידה

על "גם בתוך עמכם אני יושב – שיחות עם עזמי בשארה", סרטה של אריאלה אזולאי, 2004, עלמה הפקות בע"מ. >>>

גירסה להדפסה