(מתוך גליון מס' 1 של Architecture Principe, פברואר 1966)
הארכיטקטורה מטבעה אינה ביולוגית, היא יצירה. הארכיטקטורה אינה נטמעת באובייקט, היא אנטי-חפץ. הארכיטקטורה מכנסת. היא התמצית עצמה של ההתקבצויות האנושיות. הארכיטקטורה אינה משתלבת באתר. היא קיימת כשלעצמה ומבססת עם הנוף יחס איכותי ומידתי. במצבי משבר על הארכיטקטורה לתת פתרון הישרדות, שרידה. אל מול הצרכים, לעומת האילוצים, כנגד הבלתי אפשרי הארכיטקטורה חייבת: - לעזוב את הערים הקיימות ולקדם התקבצויות אנושיות חדשות. - לשלוט על האתר. להפוך לשווה ערך לתבליט הטבעי, לשנות קנה מידה, להפוך לתבליט מלאכותי, לנוף... אל מול האי ודאות של הנפש, אל מול הדאגה, החרדה, הפחד הקולקטיבי, התגברות האלימות, הארכיטקטורה חייבת להשיג את שינוי המנטליות באמצעות שני אמצעי מפתח: - מישורים משופעים בחלל למתקנים ולשימושים - זיזיות אלכסונית של המסות (הפנים למגורים, החוץ לתנועה). הארכיטקטורה לעולם אל לה להיות ניטרלית או לא החלטית. היא חייבת להיות פעילה. האדם בתוך הארכיטקטורה צריך להיות מודע באופן רציף, להשתתף בפעולה או במופע. הוא שייך להמשכיות של העולם הארכיטקטוני – בניינים להעפיל עליהם, לנצח אותם. הארכיטקטורה במהלך שלה, של היצירה, אסור לה להתנהל באמצעות צבירה, הוספה של מרכיבים בסיסיים. הקונקרטיזציה הצורנית שלה, המימוש שלה בחומר, חומקים מתהליך האגלומרציה המודולרית, כמו מתהליך החקירה הצורני. היא בשלב של הרעיון, של העיקרון. הממדים שלה מטילים אותה מחדש אל המונומטלי בחלליות חדשה. החיים המשותפים, משולבים בקרייה, הופכים לעוצמת חיים חיובית ולא לכוח מאיים ובלתי צפוי. הם אינם שולטים במימושה של הצורה הארכיטקטונית. הארכיטקטורה תהפוך שוב לנחלת המובן מאליו. היא תהיה בלתי ניתנת לעירעור, בלתי ניתנת לוויכוח. היא לא תהיה יותר לנחלת האבנגארד. היא תהיה. האנשים יכירו בה כשלהם. האמנויות האחרות ימצאו בה קוהרנטיות ומציאות.
נכתב בפברואר 1966
ברשת מ-23/02/05
תרגום מצרפתית:
שרון רוטברד
Nautacité, 1966 - פרויקט ל"עיר שצפה מעל קרקע שאיבדה את החומריות שלה" / קלוד פארן ופול ויריליו
מוניו גיתאי וינרויב (1909 – 1970) נולד בשלזיה, התחנך בברלין ובבאוהאוס דסאו, היגר לארץ-ישראל ב- 1934 והתיישב בחיפה, שבה היה לאחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית והתכנון העירוני והסביבתי בארץ, ומנציגיה הבולטים של מורשת הבאוהאוס בישראל.
>>>
