מכל המבטים, שנואים עליה במיוחד המבטים שהיא מרגישה בהם רגע אחרי שהם כבר התיישבו לה על הצוואר. היא חושבת שלפני שהרגישה בהם, הם היו אולי דומים לפרפרים. במהרה הפרפרים משנים צורה. כמו תולעים, העיניים שניתקו מבעליהם זוחלות סביב גרונה, מעלה, מדלגים על סנטרה, אל תוך הפה. מתוך הפה הם יוצאים בכוחות מחודשים. במהרה יזחלו אל עבר גשר האף, ימינה ושמאלה, אל עדשות משקפי השמש. כמובן שאינה מישירה את מבטה הסומא חזרה - די לה בפעם האחת שהיא מורידה את המשקפיים, בתחילת הפגישה. עיניה נותרות עצומות, אבל היא מרגישה שהגבר שיושב מולה מתכווץ, מנמיך את עיניו. אחר כך הוא ממהר להחליף את נושא השיחה. הפעם הזו נדמה לה ש"הפגישה העיוורת" שלה אינו נרתע כלל - היא מנחשת נכון שהוא ממשיך להביט בה בעניין, בשעה שהוא מספר לה על ספר אותו הוא קורא עכשיו, ושואל אם תרצה שישאיל לה אותו אחרי שיסיימו, וכשהיא מעירה שלא תוכל כמובן לקרוא אותו, הוא צוחק ואומר, "בינינו, אפשר לחשוב שאני באמת מבין שם משהו..." הטבעיות שבה הוא נוהג בה מוצאת חן בעיניה. מכל המבטים, נוח לה רק עם מבטיו של מתומן. החתול השמן שלקחה כשהיתה בת עשרים ושתיים הוא היצור היחיד שאינו מגלה עניין בנכות הלא שגרתית שלה. נראה שהוא מסתפק בשירותיה הצנועים: החלפת חול, מזיגת מים, נתינת מזון. יש לילות מעטים שהוא עולה לישון לצידה, וגם אז, אחרי ששניהם מתעוררים, אין הוא מביט בה כמו כולם, אלא במין אדישות, בחוסר עניין קיומי. כשלקחה אותו, אמה כמעט התעלפה. "אבל איך את מתכוונת לגדל אותו, הרי את-" "את יכולה כבר להגיד את המילה, אמא, זה כבר לא ישתנה אף פעם."
היא מתנהגת בדיוק כמו שבן זוגה לפגישה מצפה ממנה - היא מניחה לו להוביל אותה, אוחז בזרועה במרפק המקופל. לאחר שהיא מסירה את משקפי השמש, כדרך אגב, היא מסדרת את שיערה, בתנועה איטית. אצבעותיה גולשות בתוך שיערה. לפתע היא מרגישה עייפה מאוד, ובדמיונה עולה דמותו חסרת הצורה של מתומן. היא חושבת שהוא לבן, עם מתומן שחור על הבטן. היא מחזירה את המשקפיים. בדרך כלל, זהו הרגע בו מגיעה המלצרית כדי להציל את המצב, והיא מזמינה הפוך בכוס זכוכית גדולה. היא זוכרת היטב שבאחד מחלומותיה, ראתה כוס זכוכית ועליה כתמים של אבק וסימני מים שהתייבשו. אף על פי שהיא יודעת היטב שהכוס הזו בעצם נקייה, היא בכל זאת מתעוררת מחלומה שטופת זיעה קרה. לאחר שהקרח נשבר, היא מחייכת ושואלת את בן זוגה אם היא מסכים שתגע בפניו. "לפני שכל זה קרה לי," היא משתדלת לבטא את המילים בקול הכי שגרתי, "ידעתי לקרוא כפות ידיים. היום," היא צוחקת בפתאומיות, "אני יכולה להכיר אדם רק לפי תוי פניו." כולם מסכימים. הבחור שהיא יושבת מולו כעת אפילו שואל אותה אם גם הוא יכול לגעת בעור פניה. מהדרך שבה כיוון את מרפקה כשנכנסו לבית הקפה, ידעה שהוא גבוה מאוד. בקולו הייתה מין רכות בכלל לא מזויפת. תוי פניו, כך החליטה אחרי שליטפה אותו בעדינות, הם כמו של אל. הוא מבטיח שישתווה לה בכול - בשעה שהוא ממשש את פניה, הוא אומר שגם הוא עוצם את עיניו. שניהם צוחקים וקובעים שיצאו פעם נוספת. היא מרגישה בטחון כמותו לא הרגישה זה שנים רבות - היא מציעה, ספק בצחוק וספק ברצינות, "אולי נלך לסרט?" והוא מסכים מייד ואומר, ספק בצחוק וספק ברצינות, שכל הסרט יישב גם הוא בעיניים עצומות. אחרי הסרט הוא מלווה אותה לביתה. באוויר עומד ניחוח שאי אפשר לטעות בו, של אפרסמונים, שניהם צוחקים וקובעים שייצאו פעם נוספת.
אחרי הסרט הלכו פעם אחת לספארי, ועוד פעם לבית קפה, ופעם אחת למסעדה שהוא קרא עליה המלצה בעיתון. היא ניסתה לדמיין לעצמה איך זה יראה מעכשיו - אחרי חודשיים הוא יישאר לישון אצלה בפעם הראשונה, אחרי ארבעה חודשים אחד משניהם יתחיל לרמוז על חתונה, אחרי שמונה חודשים הם באמת יתחתנו. היא חושבת שבסופו של דבר יהיה עליה לספר לו, אבל כשהיא מתארת את התמונה הזו בעיני רוחה, היא מתעוררת מחלומה בזיעה קרה. היא כבר בבית, המסעדה באמת הייתה נהדרת. היא קוראת למתומן ולהפתעתה הוא נענע לקולה ומתיישב בחיכה, מברבר. לפתע עולה בעיני רוחה תמונה בלתי אפשרית - מתומן שחור כולו, עם מתומן לבן על הבטן. משהו אומר לה שהחתול שלה מיותר, היא אינה צריכה אותו עוד. מעיניה העצומות מתגלגלות כמה דמעות. בבוקר למחרת היא מחייגת בטלפון החוגה שלה ומבקשת לפגוש אותו בדחיפות. כל כך לא נעים לו, הוא מנסה להסביר שלא יוכל להתפנות ליותר מחצי שעה, הוא עסוק מעל לראש בעבודה. "זה בסדר," היא מרגיעה אותו, "אגיע לקפה בכוחות עצמי. רק תהיה שם, טוב," היא אינה שולטת עוד בקולה והוא מרגיש שמשהו נורא עומד לקרות.
כעבור שעה, היא מספרת לו את האמת. היא מסירה את משקפי השמש. "אני לא באמת עיוורת. עיני לא באמת עצומות. אני פשוט לא רוצה-" היא אינה מסיימת את דבריה. היא פוקחת את עיניה. היא רואה שהוא אכן יפה תואר, כמו שתיארה לעצמה. אלא שלפתע שפתיו מתחילות לרעוד. והיא אינה צריכה להישאר במצב הכל כך לא טבעי עבורה עוד זמן רב. מבלי לומר מילה הוא מרחיק את כסאו מהשולחן, קם והולך. היא אפילו אינה יודעת בודאות אם הוא באמת מביט בה בפעם האחרונה לפני שיצא מן הדלת, כמו שחשבה שיעשה, כיוון שרגע לפני כן היא עוצמת את עיניה, כדי שתמונתה האחרונה, התמונה שתחרט בזיכרונו, תהיה דומה למה שהכיר עד לפגישה הזו. עיוורת.
היא סופרת את מספר הפעמים שבני נכנס ויוצא (השיא שלו הוא חמישים ושמונה) עד שהוא גומר על הבטן ומורח טוב טוב על הבטן, החזה ושיפולי הצוואר, בגלל ש"זה בריא לעור".
>>>
המוות לבש פיג'מת פסים ומעליה מעיל עור.
הוא נכנס דרך החלון שלי דקה לפני תחילת מהדורת החדשות בערוץ 2. התיישב על הספה בחדר האורחים. בלי לומר מילה, לקח את השלט של הטלוויזיה ולחץ על off.
>>>
"לב לבן כל כך" הוא הרבה יותר ממותחן פסיכולוגי. זהו רומן מבריק אודות נישואין ורצח, אהבה ואשמה, דיבור ושתיקה, שחוויאר מריאס מפליא לחקור בו את טבעה של התשוקה ואת השלכותיה הגורליות.
>>>
מיהו שימו? אלמוני רב- כישרון או סופר נודע המסתיר את זהותו? הרומן הזה, התמים והמתוחכם גם יחד, ראה אור בצרפת ובמשך זמן רב לא באה החידה על פתרונה. הוא מתואר בביקורת הצרפתית כ"פרח שצמח על הבטון של פרברי העוני".
>>>
בסרט האחרון שלה המצלמה התעכבה על האגן, אגן הירכיים החשוף, ולמרות שזה לא היה האגן שלה, יצא לה שם של אחת שנותנת.
"יש לך את הגוף לזה," אמרו לה מנהלי הסטודיו בארוחת צהריים בצ'ייסנס. היא הפנתה את מבטה. "הביאס קורפוס," אמרה, בלי לחייך.
>>>
