המוות לבש פיג'מת פסים ומעליה מעיל עור. הוא נכנס דרך החלון שלי דקה לפני תחילת מהדורת החדשות בערוץ 2. התיישב על הספה בחדר האורחים. בלי לומר מילה, לקח את השלט של הטלוויזיה ולחץ על off. לקחתי כסא והתיישבתי מולו. הפריד בינינו השולחן ועליו עיתוני סוף השבוע. הוא עקב אחרי נקודה דמיונית על הקיר. נראה שהנקודה זזה. אישוניו, המורחבים מעט, התרוצצו שמאלה וימינה, לא חורגות מן הצל שריסיו הארוכים השחורים מטילים על עיניו. "מסטול?" שאלתי את המוות והוא לא ענה. ביקשתי למשוך את תשומת לבו. "אתה יודע, זה לא בסדר מה שאתה עושה, להיכנס ככה דרך החלון. נכון, אין לי רכוש רב. אבל יש לי דלת, לא? ואם הייתי חושבת שבאת לאנוס אותי? והייתי מתקשרת למשטרה?" המוות לא אמר מילה. שאלתי אם זה בסדר שאקרא בכף ידו. המוות לא הביע התנגדות (נדמה לי שעל שפתיו הסדוקות הסתמן מין חיוך קטן). שמחתי. קמתי ממקומי והתיישבתי לצידו על הספה. "תפתח את כף היד. כן, ככה... המממ..." למוות הייתה כף יד פשוטה ודי חלקה. כמעט ללא קווים מיוחדים, ודאי ללא קווים של כף יד של תינוק או של זקן. "תראה," אמרתי לו, "קו הגורל שלך לא רציף. בדרך כלל זה מצביע על חוסר ביטחון. במקרה שלך..." המוות לא אישר את הבחנתי. "אני יכולה לצלם אותך?" לפני שהספיק לתת סימן נגד או בעד, מיהרתי לחדר השינה וחזרתי עם הלייקה שלי. (הבהרה קצרה: כמובן, זו לא לייקה אמיתית. לך תמצא היום לייקה עובדת. אבל כך אני מכנה אותה). צילמתי אותו יושב. הוא לא נענה להפצרותי לקום או לפחות להסיר את מעיל העור שלו. שתיקתו התחילה לעלות לי על העצבים. "תגיד," שאלתי אותו, "זה נכון מה שאומרים? שאתה ישן בקברים טריים? שאתה הכי אוהב את עונת האביב? שיש לך אח תאום שלא פגשת מעולם וכשתפגוש אותו תירק בפניו ותחבק אותו, לאו דווקא בסדר הזה?" הסתובבתי בהפגנתיות ובעודי בגבי אליו לחשתי בראשי אחת, שתיים, שלוש, וקפצתי עליו ולפני שהספיק למצמץ תפסתי את ידו והרמתי אותה כלפני מעלה. רחרחתי את בית השחי שלו, מבעד לכותנה של הפיג'מה. ריח נייטרלי. אז הוא דווקא ניסה למלמל משהו אבל שפתיו הכשילו אותו. יצאה לו מין יבבה קטנה והוא שב והשתתק. "אני לא כל כך אוהבת אותך, חבר," אמרתי למוות לבסוף. "אני חושבת שאני רוצה שתלך." המוות נעלב עד עומקי נשמתו. התסגר בעצמו. אפילו הנקודה על הקיר כבר לא נראתה לו מעניינת. הוא התחיל לעצום את עיניו לפרקי זמן ארוכים ולפקוח אותן לרגעים ספורים. ככה שקצת ריחמתי עליו. אם היה מספר לי את סיפור חייו ודאי היה מתחיל במילים, "אני יתום..." "אתה טיפוס מופנם, מה," צחקתי. "תשמע, אני מתנצלת על מה שאמרתי קודם. לא התכוונתי לפגוע בך. אתה יודע, גם לי יש בעיות. עכשיו אני הולכת לישון. אם אתה רוצה, אחר כך תבוא ותישן איתי. אבל בלי ידיים, בסדר? רק לישון. לילה טוב, מוות." המוות הנהן. בבוקר, כשהתעוררתי, המיטה הייתה ריקה. יצאתי לחדר האורחים וגיליתי שהוא עדיין יושב על הספה, עם המעיל עור מעל לפיג'מת הפסים. כך עברו שבועיים. המוות, טיפוס עקשן שכמותו, לא מש מהספה בחדר האורחים שלי. שתקנותו, תגובותיו המינוריות, הריח הנייטרלי שלו, למעשה, כל דבר שקשור בו פשוט שיגע אותי. ערב אחד הראתי לו את התצלומים שלו, שיצאו לא רע בהתחשב בחוסר שיתוף הפעולה המוחלט שלו. ואז, אחרי שהחזרתי את התמונות למעטפה, הוא ממש הפתיע אותי. המוות לקח את ידי ואימץ אותה לחזהו. החסרתי פעימה. עצמתי את עיני, משותקת. השתדלתי לא לנשום. ואז המוות לחש לי: "אם אפשר, כוס מים מינרליים. מים מהברז לא טעים."
היא סופרת את מספר הפעמים שבני נכנס ויוצא (השיא שלו הוא חמישים ושמונה) עד שהוא גומר על הבטן ומורח טוב טוב על הבטן, החזה ושיפולי הצוואר, בגלל ש"זה בריא לעור".
>>>
מכל המבטים, שנואים עליה במיוחד המבטים שהיא מרגישה בהם רגע אחרי שהם כבר התיישבו לה על הצוואר. היא חושבת שלפני שהרגישה בהם, הם היו אולי דומים לפרפרים.
>>>
ברוכים הבאים לעולמן המסתורי של המקוננות המקצועיות - חברה סודית של נשים שאומנו מלידתן על ידי אמוהתיהן לבכות בהלוויות של זרים גמורים תמורת תשלום נאה.
מֶם היא נצר לשושלת מקוננות מפוארת ואחת מהילדות האמריקאיות האחרונות שנולדו למקצוע הלא חוקי הזה.
>>>
יומן מחלה של ברודקי, שמגלה בגיל 65 , כי נדבק באיידס בעקבות יחסים הומוסקסואליים בהם התנסה כ- 20 שנים קודם לכן וכי המחלה משתוללת כעת בגופו. בכנות מרשימה מתאר ברודקי את שתי שנות חייו האחרונות לצד אשתו, אלן, וחושף בדקדקנות את מצבי הגוף והנפש של חולה איידס.
>>>
